יום שלישי, 7 באוקטובר 2014

בוקר טוב חברים- רגבים מתחת לאדמה...("מכון איילון")




בוקר טוב חברים - רגבים מתחת לאדמה

יומי הראשון במכון התת-קרקעי
"מכון איילון" 

סיפורים קטנים מימים רחוקים... 
דף ממחברתה של ציפקה (צפורה דגן) - זיכרונות 

*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

השחר הפציע באופק. כדור השמש החל לעלות מבעד לענפי עצי האקליפטוס הגדולים שמעבר למסילת הברזל. ליד "עמוד הפעמון" שניצב בפתחו של חדר האוכל הקטן, עמד שומר לילה מנומנם. בידו מוט ברזל שהכה בתוך טבעת ברזל גדולה, שהייתה תלויה על העמוד. דפיקות ההקשה על הברזל עוררו את החברים משנת הלילה. הגיעה עת לקום ולצאת ליום עבודה חדש. יום חדש עלה באופק, בוקרו של יום רגיל בראשיתו של קיץ שנת 1947.

ציפקה בתצפית מעל לעץ האקליפטוס הגדול שמעבר למסילה
ליד "בנין הרכבת", הבנין בן ארבעת חדרי הרווקים, עמדה קבוצת חברים סביב ברז שמימיו זורמים אל תוך חבית חצויה ובתוכה אבני חצץ קטנים. מגבת זרוקה ברישול על כתפם ובידם מברשת שינים עם פס משחת שינים לבנה מרוחה על זיפי המברשת. מזדרזים לצחצח שיניים ולהספיק לבקר גם ב"אמריקה". (כן-כן, זהו המקום היחידי בו המלך יכול להתבודד...). זהו מקום בו עושים את שעושים וזה מגיע לצדו השני של כדור הארץ, לאמריקה. מבנה פח גלי ניצב היה מעל לבור שכוסה לחיטוי בשכבת סיד לבן. היה זה מבנה עשוי פח, 'בוטקה' בלשון העם, שהוקם במרחק מה מהברז. בידי הנכנס ל"אמריקה" חבילת "דולרים"... 
כן-כן, "אמריקה" היה כינויים של בתי שימוש שהיו בפחונים כאלה, שכמה מהם הוצבו בפיזור במקומות שונים בשולי הגבעה. ומה באשר לנייר טואלט? הס מלהזכיר, לא היה לנו כדבר הזה באותם הימים. נייר טואלט, זה לוקסוס רק לעשירים ! נו באמת, בעצם מה רע להשתמש בפיסות נייר עיתונים, שנקראו בפינו "דולרים".   
כעת זה ברור, אם יש "אמריקה", הרי שיש לנו גם "דולרים" .


בוקר טוב - מנקים את "אמריקה" 

מי ניקה את ה"אמריקות" ?
הייתה זו עבודתן הקבועה של חברות הקיבוץ לאחר הלידה.
רעיון 'גאוני והיגייני' לעבודת נשים מניקות בין ההנקות... 
בתקופה זו עבדו החברות  באופן חלקי ובין שעת הנקה לשעת הנקה - עבודתן הייתה נקוי "אמריקות"...  

חופרים בור ומעליו מציבים את "בית הכבוד" 
שזהו פחון "בית שימוש"  שקראנו לו  "אמריקה"

בוקר טוב חברים ! 
על השולחן שליד דלת הכניסה לחדר האוכל, ניצב שולחן ועליו שתי "מרקיות" מלאות בריבה נוזלית בלולה במים. תקופת 'צנע' הייתה זו. המזון היה בקצבה, לפי מספר הנפשות בישוב ותוספת מים לריבה היוותה שיטה פשוטה וזולה להגדלת כמות הריבה שקיבלנו. כף ריבה אל תוך ספל בקליט מלא בתה כהה ומר והרי לנו תה מתוק בבוקרו של יום. כף ריבה נוספת נמרחת ונוזלת מפרוסת הלחם שבידינו, שגם היא הומתקה באותה ריבה נוזלית והרי לכם בוקר מתוק לראשיתו של יום עבודה  חדש. 
רק אתמול הגעתי לגבעה מאהלי הפלמ"ח שבעמק יזרעאל, לגבעה שליד המושבה רחובות. איני יודעת לאן סודרתי לעבודת יומי הראשון במקום. אך מישהו בחדר האוכל קורץ ומסמן לי ללכת אחריו. אני מסוקרנת ומתוחה קמעה, לאן מוליכני החבר אריה, זה שהוא גם איש הביטחון בגבעה. אריה הוא זה שהולך לפני בהליכתו הדובית. "אריה, לאן?", שאלתי. אך אריה שותק וחיוך קטן נראה בזווית פיו. הולך את הליכתו הדובית ואני כצפור קטנה מדדה ומקפצת אחריו... 

תוך דקה-דקותיים מצאתי עצמי בביתן קטן. עומדת בצפיפות בין כשלושים וחמישה חברים המסתכלים עלי במבט מחויך, כאומרים: "תייכף נראה את הגיבורה הזו מהפלמ"ח". מכונת הכביסה דופקת על צירה. בכל פעם שתוף המכונה משנה את כיוון סיבובו, נשפכים מתוכה מי סבון מבעבעים לרצפה. נבלעים להם בתעלת הבטון הצרה שלמרגלות המכונה וכל זאת למרות שמכסה המכונה סגור. רעש המכונה הכובסת משתלב ברעש הדפיקות החזקות של מכונת הסחיטה,. עובדת המכבסה מנסה לסדר במכונה את הכבסים לסחיטה בשיווי משקל 'מאוזן'. אלא שבדרך כלל זה אינו מצליח והמכונה מטלטלת ודופקת.  
עמדתי בפינת חדר הכביסה מסומרת למקומי, כשלפתע נשמע רעש נוסף ומכונת הכביסה החלה מתרוממת ממקומה ביחד עם משטח הבטון אליו היא מבוטנת. מתרוממת ועושה תפנית בכיוון לחלון שבקיר הדרומי של המכבסה. סובבת על צירה בעצלתיים, ומגיעה אל החלון, אולי כדי לנשום קצת אוויר צח מהחלון הקטן שהיה בקרבתה. פתח מרובע נפער ברצפה (כ- 60 X  60 ס"מ). מישהו ירד אל תוך הפתח ואור בקע מתוכו. 
מכונת הכביסה המקורית מכסה את הפתח הסודי החבוי מתחתה - 1948
הפתח מתחת למכונת הכביסה פתוח וסולם הירידה למכון הסודי נחשף...  












שמעתי סביבי חברים קוראים אלי: "ציפקה, רדי!". פסיעה קדימה ומבט אל תוך הפתח שברצפה הבהיר לי: "ציפקה, פלמ"ח-שמלמ"ח, אני את הסולם הזה איני יורדת". "זהו בוודאי סולם המסתיים אי-שם בחציו השני של כדור הארץ"...  לא חלפה דקה וידי לפפו את צינורות הברזל הקרים, שהיו משני צדיו של סולם הברזל. החלקתי למטה ומצאתי עצמי יורדת בסולם נוסף עשוי שלבי עץ ונוחתת ישירות אל תוך אולם מכונות גדול ומאורך.  
 
ארז דגן על רקע מבנה המכבסה לפני השיפוץ - 1985

      













מבנה המכבסה משופץ - אך המזבלה סביבו עדיין חוגגת...



שלמה הלל יו"ר הכנסת, עם מתי וציפקה דגן בחזית מבנה המכבסה לאחר שיפוצו - 1987

מישהו הרים ידית של מפסק חשמלי, שהיה על הקיר בצידו של תחתית הסולם. בשריקה חדה החלה מערכת האוורור לפעול ולהחליף את האוויר הלילי הדחוס שהצטבר במכון בשעות הלילה ולהחליפו באוויר קריר ונקי שהחל זורם ויורד מאי-שם אל תוך המכון התת-קרקעי. ידית של מפסק חשמלי נוסף הורמה ורעש אדיר מילא את חללו של אולם המכונות. רצועות עור רחבות השתלשלו כלפי מטה, מהציר הארוך שהחל סובב בפינת התקרה שמעל למכונות וכל שורת המכונות שניצבה לאורכו של האולם החלה לפעול בקצב דפיקות אחידות, כשגלגליה הגדולים של כל מכונה החלו סובבים. אכן, הייתה זו סימפוניה של  רעשים . 
נשארתי עומדת למרגלות סולם העץ, עד שמי מהעובדים ניגש אלי והוליכני אל אחת משלושת "מכונות המתיחה הפולניות" שניצבו בקרבת סולם הירידה. שני כסאות גבוהים ניצבו משני צידיה של כל מכונה כזו, כשלפניהם עלו מהמכונה שתי מסילות צרות, בכיוון אל כסאו של העובד. היה עלי להכניס לתוכה של המסילה דיסקיות נחושת נוצצות ולהקפיד שתוכנסנה בכיוון הנדרש למתיחתן, כדי לקבל תרמילים לכדורים שיצרנו במכון התת-קרקעי .  

באולם המכונות - יפהל'ה וכרמליצ'קה, בנות הפלמ"ח ליד מכונת "המתיחה הראשונה" 
צילום זה נעשה בתהליך פינויו של המכון לקראת תום מלחמת העצמאות  - 1949 
יום עבודה ארוך. שמונה שעות עבודה באותה עמדת יצור. שתי הפסקות עבודה ביום. רק פעמיים נפתח הפתח הסודי - לחצי שעה לארוחת הבוקר וכך גם לארוחת הצהרים. המכונה דופקת בקצב קבוע ואני מנסה להשיג את קצב המכונה, על-ידי מלוי המסילה בקצב מהיר יותר מזה שהמכונה דופקת. כך אפשר היה להוציא בהסתר מכיס המכנסיים המכווצים, פנקס שירים קטן ולהצטרף ל"שירה בציבור", שירים ששרו החברים בעמדות העבודה שלהם. למעשה, אין זה חשוב מה אתה שר. רעש המכונות הדופקות בולע את הכל, גם אם אתה נחשב לזייפן מוזיקלי מעולה... 

מצד אחד דופקת ברעש אדיר "מכונת השטאנץ", המוציאה דסקיות נחושת נוצצות, הנראות כמטבעות זהב הנופלות אל תוך מיכל פח הניצב ליד המכונה. בנפילתן לפח הן משמיעות 'צליל מוסיקלי' עדין יחסית, המשתלב בהרמוניה עם דפיקות 'צליל הבס' של מכונת השטאנץ. בכיוון השני יושבים שלושה חברים וחותכים את תרמילי הכדור, שנמתחו לארוכים מידי והיה עליהם להסיר את קצהו של התרמיל, כדי שהתרמיל יהיה באורך הנדרש. "מוהלים" ניתן לקרוא להם והמבין, מבין... 
אכן, הייתה זו תזמורת סימפונית מושלמת - אולי טובה מהתזמורת הפילהרמונית הישראלית... 
כך ישבנו חודשים רבים מתחת לאדמה ויצרנו תחמושת ל"סטנים" ולאקדחים. 




















כעבור ארבעים שנה : 

מתי וציפקה דגן חוזרים לגבעה ובפעם הראשונה יורדים ל"מכון איילון" התת-קרקעי.                    
  
כזה היה יומי הראשון מתחת לאדמה. מידי פעם הוחלפו מקומות עמדות העבודה במכון, על-פי צרכי היצור. מהר מאד הסתגלתי לאווירה ששררה מתחת לאדמה ואהבתי את עבודתי זו. טבעי היה שהלם הכה את כל מי שירד בפעם הראשונה לעבודה במכון , אך משתלבים מהר בעבודה וגם לרעש מסתגלים. 
חברי ואנוכי השתייכנו לפלוגה א' ופלוגה ד' בפלמ"ח, במסגרת קבוצת 'הכשרה מגויסת' של תנועת הנוער העובד. כעבור שנתיים בפלמ"ח, נשלחנו לגבעה והיינו רק שלושה חברים, שני בנים ואנוכי, שידענו את סודו של המקום. שאר חברי הפלמ"ח לא ידעו דבר וחצי דבר בבואם לגבעה. לא ידעו מה מצוי ומה קורה מתחת לאדמה עליה הם מהלכים. אולם, בהדרגה, על מי שהוחלט ב"סידור העבודה" להורידו לעבודה אל מתחת לאדמה,  ניגלה לו סודו הגדול של המקום. 

זיכרונות... 


  הכשרתנו בפלמ"ח נקראה בשם "רגבים".
             בעבודתנו במכון התת-קרקעי של התעש'
                                             היינו ל"רגבים" מתחת לאדמה !
                                                                


המשך יבוא ...     
     
ציפקה (צפורה דגן) 
               מבנות מחלקת פלמ"ח "רגבים" - שעבדו ב"מכון איילון"
                 בשנים תש"ז-תש"ח  
    *~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה