יום שישי, 10 באוקטובר 2014

תחמושת - "הבראת כדורים" במחתרת ההגנה...


   20.3.2016 
                   ציפקה בדרך לראיון                     
        

          סיפורו של מקום 





           "הבראת כדורים" - מה זה



סיפורים קטנים מימים רחוקים 



דף ממחברתה של ציפקה (צפורה דגן) זיכרונות... 
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

מה זה  "הבראת כדורים" ?
ישנם בתי הבראה לאנשים, זה ברור. ישנם בתי הבראה לחתולים וכלבים, ידוע. אך הבראה לכדורים?!  איזה כדורים? כדורי פינג-פונג, כדורי כדורגלנים או אולי כדורי כדורסלנים ?! לא ולא. ישנם כדורים קטנים, כדורי תחמושת ל"סטנים", ישנם גם כדורי תחמושת לרובים ואליהם אולי מצטרפים גם הרימונים. הרימונים? איזה רימונים?! כן, כולם הנם מוצרים שהוצאו מ"סליקים" בימי מחתרת ההגנה, ימי שלטון המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, בשנות טרום המדינה. ה"סליקים" היו בדרך כלל מתחת לאדמה וכל שנעשה במלחמתנו נגד הלחות והרטיבות ששלטה ב"סליקים" – התוצאה הייתה שהרטיבות היא זו שניצחה. 

בשנים בהן נסעתי לראיין חברי הגנה, על פעילותם בשנות טרום המדינה, העסיקה אותי השאלה, מה זאת פעולת "הבראת כדורים" וכיצד בוצעה הפעולה הזאת. החלטתי לנסות לאתר חברי הגנה שעסקו בתחום זה במחתרת. להפתעתי ולשמחתי, הצלחתי להיפגש עם כמה מהם, שפעלו בתחום זה במקומות שונים בארץ ובצורה שונה ולשמוע על כך ממקור ראשון. 
אולם המכונות ב"מכון איילון" 



נסעתי לקיבוץ עין חרוד שבעמק יזרעאל, לראיין את החבר נחום ניצן. בתקופה מסוימת ובמלחמת העצמאות, נחום היה המא"ז של הקיבוץ, האחראי על הביטחון בקיבוץ. שמועה גונבה לאזני, שנחום עסק בקיבוצו גם  ב"הבראת כדורים". אותה עת לא ידעתי כיצד נעשתה פעולה זו ונושא זה עניין וסקרן אותי במיוחד כמראיינת וכמי שעבדה ביצור תחמושת ב"מכון איילון" בשנים תש"ז-תש"ח. 



סתיו 1996. הנסיעה לעמק יזרעאל הייתה נעימה.
בכביש היורד מוואדי ערה לעמק יזרעאל, באזור שליד חבל התענכים, ניגלה לעיני העמק במלוא יופיו, כמרבד ירוק שזה עתה הנץ לאחר גשמי הסתיו הראשונים. נחום  המתין לי והיה נרגש מכך שבאים לראיינו ולשמוע מפיו את שהיה ואת שעשה, כדי לתעד את הדברים בארכיון המרכזי של ההגנה בתל-אביב. 
דקלים בעמק יזרעאל 









במעלה הדרך העולה לקיבוץ נסעתי ליד דקלים שהתנשאו לגובה ובצמרתם אשכולות כבדים של תמרים שבהקו במלוא הדרם אל מול פני השמש הזורחת .  




נחום הוליכני אל חדרו שהיה במעלה הגבעה. שם ישבנו לקיים את הראיון בחדר קטן שהיה מתחת לחדר מגוריו. כל שהיה בחדר, היו רהיטים ופריטים שונים מתקופת שנות טרום המדינה. מיטת סוכנות מכוסה בכיסוי שצבעיו ראו ימים יפים יותר, כוננית ושולחן שהזכירו ימים רחוקים ואפילו סוד על "סטן, מיוחד שניגלה לי רק במפגש הראיון האחרון שהיה בביתו. נראה היה שנחום אהב פינה אישית זו ומפגשי הראיונות עמו היו באווירה נוחה ונעימה. לאחר שסיפר על שורשי משפחתו וחברותו בקיבוץ, הגענו לנושאים הקשורים בנשק וב"סליקים ובהם גם נושא "הבראת הכדורים". 
כזה היה סיפורו של נחום:  
 "תחילה נהגנו לארוז את הכדורים בשקיות בד מיוחד שאינו חדיר למים. היה זה בד עבה יחסית, בדומה לברזנט שכיסה את המשאיות הצבאיות של הבריטים. בשנות מלחמת העולם השנייה, כשרבים מבני הישוב העברי בארץ שרתו בצבא הבריטי, סחבנו את הבד הזה מהצבא. חתכנו אותו ותפרנו ממנו שקיות קטנות ובתוכן ארזנו את הכדורים שהוטמנו ב"סליקים".  

שקיות בד ברזנט בהן אוכסנו כדורי תחמושת ב"סליקים".
אילוסטרציה - צילום: ציפי דגן 
"אותם ימים לא נארזו כדורי התחמושת בקופסאות, מספר נחום, כפי שזה נעשה לאחר מכן ב"מכון איילון".  
ארזנו את הכדורים בתפזורת בתוך שקיות עשויות בד 'ברזנתי', שאמור היה להיות מגן בפני חדירת רטיבות. 
בד ברזנתי זה היה מצופה או טבול בחומר מיוחד כנגד חדירת מים ולחות. 
אך גם שקיות אלו לא עזרו ולא הגנו על התחמושת לאחר שהוסתרה ב"סליקים".
התוצאה הייתה  שהלחות, הרטיבות והקורוזיה תקפו את הכדורים וניצחו אותנו. מה עושים?" 

זו קופסאת כדורים שיוצרו ונארזו ב"מכון איילון" בתש"ח.
שנים רבות נשתמרה הקופסה בביתנו , למזכרת על עבודתנו במכון התת-קרקעי הזה.
הקופסה נתרמה על ידי מתי דגן לתצוגה במוזיאון "מכון איילון"בשנת 1987.

צילום: ציפי דגן 
"נאמר והוסבר לנו", ממשיך נחום את סיפורו, "שיש להחליף את הפיקות בכדורים", מאחר  וכדור שספג רטיבות הינו כדור עקר. אך להחליף פיקות ולחלצן מכדור חי??
אוייה, תחילה זה נשמע הזוי ומפחיד!! אך לפתע הבריק במוחנו רעיון כיצד לפתור את הבעיה. 

הלכנו למרפאת-השיניים של הקיבוץ וסחבנו משם מכשירים קטנים, שבדיוק התאימו לצרכים שלנו". כך מספר נחום כשהוא משרטט על דף נייר את צורתו של המכשיר. התבוננתי בציור וחייכתי. "אני מכירה היטב את המכשיר הזה", אמרתי לו. "ישנו 'מכשיר ימני' וישנו כזה בזווית של "מכשיר שמאלי". 
מכשירים אלה משמשים את רופאי השיניים להסרת אבן השוקעת על צוואר השיניים", אמרתי לו. "מניין לך זאת?" שאל נחום בתמיהה. "פשוט מאד. אני בת שנולדה למשפחה של רופאי-שיניים. אימי ד"ר שרה (סוניה) מרקין-גרינברג הייתה אחת מרופאות השיניים הראשונות בימי "תל-אביב הקטנה" בשנות העשרים. ואני כילדה אהבתי לעזור לאמא בניקוי המרפאה וסידור כלי המרפאה  בארונות. כעבור שנים, בהיותי חברת קיבוץ, עבדתי במרפאת השיניים של הקיבוץ והייתי בוועדה הארצית הבין-קיבוצית למרפאות השיניים. הייתה זו ועדה של כלל הקיבוצים בארץ".  
בתמונה נראים שני מכשירים של רופאי שיניים, ששימשו להסרת אבן משיניים. 
אך בהקשר לתחמושת שהוצאה מה"סליקים", הם שימשו לחליצת הפיקות מכרכובי הכדורים הפגומים.
צילום: ציפי דגן.
נחום מחייך וממשיך את סיפורו: "היינו רק שניים מחברי המשק שעסקנו ב"הבראת כדורים". אחת לכמה זמן היינו נפגשים בלילות ומסתגרים בחדר קטן שהיה ליד מסגריית הקיבוץ. בחשכת הליל והדממה ששררה סביבנו, משך כל שעות הלילה, החלפנו כמויות גדולות של פיקות שחילצנו אותן מכרכובי כדורים ישנים שהוצאנו מה"סליקים". החלפנו פיקות ישנות בפיקות חדשות ומרחנו עליהן חומר הדומה ללכה שמורחים על ציפורנים. ארזנו אותם בשקיות וכך הם הוחזרו ל"סליקים".

כשתם הסברו של נחום על "הבראת כדורים", הזמינני נחום לצאת עמו לסיור במשק והובילני לראות שני סוגים של מכלי "סליקים" שנחשפו, הוצאו מתחת לפני הקרקע והונחו בחוץ לתצוגה. לקראת ערב חזרתי לביתי. הוצאתי שני מכשירים הוצאת אבן של רופאי שינים, שהיו שמורים עמי  בקופסת מכשירים קטנה כמזכרת ממרפאתה של אימי ז"ל. צילמתי את שני המכשירים ליד קופסה עם כדורי 9 מ"מ, שגם לי היה ביצורן ואריזתן בתקופת עבודתי ב"מכון איילון" . 

חליצת הפיקות מכדורים פגומים, שנעשתה בעזרת מכשירים של רופאי שיניים, הייתה רק אחת הדרכים בה ביצעו "הבראת כדורים" במחתרת ההגנה. כך זה היה לפני הקמת "מכון איילון", מקום בו יצורה התחמושת בעזרת מכונות משוכללות, במושגי הימים ההם וכעבור זמן מה החלו במכון לארוז את הכדורים בתוך קופסאות קרטון קטנות.  1946-1948 .  

נחום ניצן מתבונן ב"סליק" הקטן 
נחום ניצן ליד 'דלת' הכניסה ל"סליק" הגדול. 
ל"סליק" הגדול ניתן היה להיכנס בזחילה בלבד. 

        

 תמונות ה"סליקים" צולמו בקיבוץ עין-חרוד.  
מימין: "סליק" גדול שהיה קבור כ-2 מטרים מתחת לפני הקרקע.  
בשמאל: "סליק" קטן שהוצב לראווה ליד חדר האוכל של הקיבוץ.
צלום: ציפקה (צפורה דגן)   
בעת הסיור בשבילי המשק, המשיך נחום את הסבריו באשר ל"סליקים" שנחשפו בקיבוץ  וסיפר: "ה"סליק" הגדול היה קבור באדמה וניתן היה להיכנס לתוכו רק בזחילה. מצידו השני של המכל היו שני צינורות, שלא ברור ולא זכור כיום מה היה תפקידם. מספרים ש"סליק" זה הובא מהצפון ולמיטב זיכרונו של נחום הוא יצרו אותו בקיבוץ מנרה. הנשק שהיה מוסתר בו הוצא לשימוש במלחמת העצמאות. ה"סליק" הקטן מוסתר היה מתחת לרצפה באחד מבנייני הקיבוץ, והיה מיועד לשימוש מיידי, במקרה הצורך". 
לפני פרידה, הרים נחום את כיסוי המיטה והמיזרון ושלף מתחתם חבילה עטופה בבדים ישנים. 
כשהסיר את מעטפת הבדים, נחשף מתוך החבילה כלי "סטן" בעל צורה מיוחדת... 
לתדהמתי שמעתי מנחום את סיפורו של הכלי, 
עליו ניתן לקרוא בפרק המספר על ה"סטן". 
  


 תם הראיון עם נחום ניצן. כוס קפה ועוגיות שרעייתו אפתה וזר פרחים קטן שהוגש לי בלכתי. עם שקיעת השמש יצאתי לדרכי, כשיופיה של השקיעה מלווה אותי בנסיעתי בחזרה  לביתי. 


*****
היה זה בשנת 1990, במבט קצת שונה, באווירה ובמקום אחר, קיימתי מספר מפגשי ראיונות עם מוסה ברנר, מי שהיה משך שנים מספר מפקד ההגנה בבית הספר החקלאי מקווה-ישראל.
 ישבנו על כוס קפה מהביל במרפסת ביתי, שם התגוררתי, ושמעתי מפיו את הדברים הבאים:  

"אחת לכמה זמן, ירדנו אל מרתפי יקב היין הישן של מקווה. בלילות חשוכים הורדנו לשם מכשיר קטן, שהיה פרי המצאתו של דוד לייבוביץ, הוא זה שהמציא את מרגמת "הדוידקה" המפורסמת הנקראת על שמו. המכשיר שלייבוביץ המציא פעל כמו 'חולץ פקקים'. השתמשנו בו לטיפול בחליצת פיקות מכדורים שהוצאו מה"סליקים". חילצנו פיקות ישנות מכדורים חיים והחלפנו אותן בפיקות חדשות. כך עברו תחת ידינו אלפי כדורים שניצלו מהשמדה. לפעולה זו קראנו בשם "הבראת כדורים". הצלחנו לבצע זאת בזכות המצאתו של דוד לייבוביץ. 

האולם העליון של היקב במקווה-ישראל 
במרתפי היקב של מקווה-ישראל בסוף המאה ה- 19  
הצצה אל יקב היין העתיק במקווה ישראל - האולם העליון  
תמונות היקב באדיבות ארכיון התמונות של "המועצה לשימור אתרי מורשת" במקווה-ישראל.   
הראיון עם מוסה הסתיים אף הוא בסיור במשעוליה של מקווה-ישראל, כפי שהיה בקיבוץ עין-חרוד. בין יתר המקומות שהראה לי מוסה, היו מקומות ששימשו בימיו "סליקים" לנשק ותחמושת של ההגנה. "סליקים" היו בבתי תושבים, "סליקים היו במעבדת לימוד של בית הספר שהייתה בביתן קטן מול בית הכנסת של מקווה ו"סליקים היו מוסתרים בפרדסים ובמטעי בית הספר החקלאי. לבסוף הגענו אל יקב היין העתיק של מקווה. 

ירדנו למרתף היקב. ראיתי את מוסה הולך בבטחה אל אולם החביות, זה שהיה בקצהו המרוחק של מרתף היין. נכנס אל בין חביות יין גדולות שניצבו בשורה, ניגש אל הקיר שמאחוריהן והחל מחפש. "מוסה, שאלתיו, מה אתה מחפש כאן"? ובבדיחות הדעת הוספתי: "איבדת כאן משהו או שכחת כאן איזה בקבוק יין"? מוסה חייך ואמר: "אני מחפש את החור שבקיר", אמר והמשיך להלך בין החביות ולחפש. "מוסה, איזה חור אתה מחפש". הוספתי לשאול. מוסה נעצר וסיפר לי, כי מידי פעם בלילות היו מורידים ליקב "כלים קטנים", בעיקר אקדחים. בודקים את פעילותם של הכלים, על ידי ירי לנקודה מסוימת בקיר, עד שלבסוף נוצר חור בקיר. הייתה זו פעולת ירי לבדיקת מצבו של הכלי ולאיפוסו. כל שמרוב ירי למקום מסוים, נוצר חור בקיר והחבר'ה קראו לזה :
"החור של מוסה". 


הכניסה האחורית לאולם העליון של היקב הייתה דרך המרפסת הנראית בתמונה למעלה מצד שמאל.  
ליקב היו כניסות נוספות. גם לירידה אל מרתפי היקב היו שתי כניסות. 
נעצרנו למרגלות סולם שהשתלשל מהאולם הגדול למרתף. 
"מוסה, הוספתי לשאול, "הרי בסוף כל יום עבודה נהגו לסגור את היקב. כיצד נכנסתם לתוכו ומהיכן ירדתם למרתף הגדול הנמצא מתחת לאולם בו נאספו ארגזי הענבים שהובאו מהכרם"? מוסה חייך, הצביע על סולם שהיה בצידו האחורי של היקב ואמר: "אף פעם לא ירדנו במדרגות הכניסה הראשית לאולמות היקב. "נכנסנו ליקב מחלקו האחורי, ליד מקום ששימש טחנה לטחינת קמח. כך יכולנו להיכנס לאולם הגדול ובמקום מסוים היה סולם שדרכו השתלשלנו מהאולם העליון לחדרי מרתפי היקב". 
תם הראיון, תם הסיור עם מוסה ברנר, מי שהיה מפקד ההגנה בבית הספר החקלאי מקווה-ישראל. ראוי להזכיר ולציין, כי מקווה-ישראל הייתה מקום אימונים מרכזי של ההגנה, גם לחברי הגנה שהגיעו בשבתות, בהליכה רגלית מתל-אביב למקווה וגם כמקום אימונים לחברי הגנה שבאו למקווה מחולון. מקווה הייתה מקום נוח לאימונים, מהיותה רחוקה מעינם של הבריטים. חלק מהאימונים, בעיקר אימונים בנשק, ביצענו בים החולות של חולון, בתאום עם המרכז ב"חוסמסה". 

"אך היו פעמים בהם בדקנו כלים קטנים ב"מערה של קרל נטר", המערה בה הוא התגורר בימיה הראשונים של מקווה. בעבר הייתה זו מערה עמוקה בהרבה מכפי שהיא נראית כיום. זה קרה בעקבות ניסויי הירי שבצענו במערה, שבסופו של דבר חלק מהמערה קרס, לכן, המערה כיום נראית כמערה קטנה".  

כד חלב ישן שנגלה כעבור 55 שנים והוצא מתחת לפני הקרקע.  
הכד שבתמונה שימש "סליק" לרימונים שנארזו בתוכו בפחיות בירה ישנות.  
 בעבר שימשו כדי החלב "סליקים" לתחמושת, להסתרת כלים קטנים ורימונים. 
אך היו מקומות בהם הלחימו כד על גבי כד וכך יכלו הכדים לשמש "סליק" גם לרובים ארוכים. 
                                                                                                                                צילום: ציפקה (צפורה דגן)
*** 
כעבור שנים מספר, נפלה לידי הזדמנות נוספת לראיון חבר שעסק אף הוא ב"הבראת כדורים". 
בשנת 1997  נפגשתי בארכיון ההגנה עם מיכה לוז, בנו של שבתאי לוז'יינסקי, שסיפר בראיון עמו על נעוריו, על הקשר של בני הנוער עם פעילותם בהגנה ועל מה שקרה ביישוב עטרות במלחמת העצמאות. כעבור מספר שעות, תם הראיון. קיפלתי את הניירות, ארזתי את הטייפרקורדר שבו הקלטתי את דבריו ועמדנו לצאת מהחדר. מיכה קם אף הוא ובשקט, כבדרך אגב, שאל אותי: "ציפי, אולי מעניין אותך לשמוע כיצד טיפלנו בכדורים שהיו זמן ממושך ב"סליקים"? גם בזה עסקנו מפעם לפעם, במיוחד בני הנוער".  תוך שנייה נפתח הטייפרקורדר שלי מחדש וכזה היה סיפורו של מיכה  על "הבראת כדורים": 
"אחת לכמה זמן היינו מקבלים לישוב מכשיר מוזר, שחיברנו אותו למשטח של שולחן עבודה. בעזרתו היינו חולצים פיקות ישנות מכדורים שהוצאו מה"סליקים" ומחליפים אותם בפיקות חדשות. המון כדורים עברו טיפול כזה תחת ידינו. עבדנו בלילות וכשסיימנו את העבודה לקחו מאתנו את המכשיר. אני לא יודע מאין הגיע המכשיר הזה לישוב שלנו ולאן הוא נלקח מאתנו. אך אני זוכר כיצד נראה אותו מכשיר. "בן כמה היית כשעסקת בפעולה הזו"? שאלתי. "היינו צעירים בני 15-16 שנים. כש"מכשיר הפלאים" הזה הגיע אלינו, היה זה עיסוקם ותפקידם של בני הנוער לעבוד בלילות להחלפת הפיקות". מיכה לקח דף נייר ושירטט עליו את המכשיר כפי שזכר אותו.
תרשים מכשיר חולץ פיקות מכדורים ישנים - שורטט על ידי מיכה לוז מתוך זיכרונו 
הכיתוב בתרשים נעשה על פי הנחייתו של מיכה לוז.          
התרשים הופקד בארכיון ההגנה שבבית גולומב בתל-אביב   
צילום: ציפקה (צפורה דגן) 
התאור והשרטוט דומים היו לתאור שמוסה ברנר סיפר על פעולת "הבראת הכדורים" במקווה-ישראל. ההיה זה אותו מכשיר שדוד לייבוביץ המציא במקווה-ישראל ? האם המכשיר שדוד לייבוביץ המציא נדד בין ישובים שונים? אין לנו תשובה לכך. 
נפרדתי ממיכה בתודה. מיכה הלך ועל השולחן נשאר הטייפרקורדר שקלט את סיפורו ולידו מונח היה תרשים מכשיר חילוץ הפיקות, כפי שמיכה שרטט על פי זיכרונו.  

***

אלה הם רק שלושה סיפורים המתארים במעט את פעולת "הבראת הכדורים" במחתרת ההגנה. אך ידועים מקומות נוספים,  בהם  בוצעה פעולת "הבראת כדורים", בדומה למסופר כאן; (בטכניון בחיפה, ביקב ברחובות, בבית החרושת 'יפאורה' ברחובות ועוד). אולם אין בידינו תאור המפרט כיצד ובאילו אמצעים בוצעה פעולה זו במקומות אחרים, כיצד טיפלו בכדורים חיים שהוצאו מה"סליקים".  

להגנה היה מחסור בתחמושת וכל כדור היה 'יקר מפז'. לכן חשוב היה להציל ולשמר כל כדור שהיה לנו ב"סליקים". אולי הייתה זו הדרך היחידה להציל כדורים שנפגעו מקורוזיה, במקום להשמידם, הצלתם בפעולת "הבראת כדורים". 
כדורי 9 מ"מ שיוצרו ב"מכון איילון" - 1948
צילום: ציפקה (צפורה דגן) 

לסיום סיפורי זה, ראוי להזכיר ולציין דבר נוסף. אחת ההחלטות החשובות שהיו בהקשר לסיבות שקבעו את ההחלטה על הקמתו של "מכון איילון" ליצור תחמושת, בין היתר, קשורה הייתה במודעות לסכנה הגדולה שכרוכה הייתה בטיפול בכדורים חיים, לביצוע פעולת  "הבראת כדורים". 


~ ~ ~ ~ ~ 

** כל הראיונות הנ"ל מופקדים לתעוד בארכיון ההגנה, שבבית אליהו גולומב  בתל-אביב.   
  ציפקה  (צפורה דגן) תחקירנית מראיינת לארכיון ההגנה ומעובדות תעש' ההגנה ב"מכון איילון".
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה