יום שני, 10 בנובמבר 2014

"סליקים"- בזכותה של אמא - גם זה פטנט.../ פרק ג'

11.11.2014

בזכותה של אמא 
גם  זה  פטנט  להברחת  נשק ...
המשך לסיפורי "הסליקים הנעלמים"
פרק ג' 
סיפורים קטנים מימים רחוקים ... 

דף ממחברתה של ציפקה – זיכרונות
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*


מרותקת ישבתי בביתי וקראתי את שנכתב בדפי עדויות של חברים מקיבוץ גבעת ברנר. אלה הדפים שקבלתי משלמה ויטנברג, בראיון שערכתי עמו ב- 24.1.2004והנה כאן אותו סיפור חביב, עליו הבטחתי לספר לכם בפרק הקודם, כשכתבתי על ה"סליקים" הגדולים שהיו בגבעת ברנר. ישבתי להתרווח בכורסה, כוס קפה ריחני ופרוסת עוגה לידי ושקעתי בקריאת דפי העדויות שכתבו חברי הקיבוץ וכזה היה סיפורו של אחד החברים, כפי שהדברים משתקפים מדף הזיכרונות שהחבר כתב:  

"- - - החלטתי לעלות לארץ-ישראל. היה זה בברלין שנת 1933. שלחתי מכתב לחבריי שעלו לארץ לפני ובמכתב שאלתים :  " מה כדאי להביא עימי בבואי מהגולה לארץ-ישראל ?"  
"ענו לי חברי במכתבם : 
שלושה דברים כדאי  שיביא לכאן מי שעולה לארץ-ישראל :
אישה –  כדי שתהיה לך בת-זוג לחיות עימה. 
מקצוע –  כדי שתוכל להתפרנס.         
            ונשק –  כדי שיהיה לך במה להתגונן.

ובכן, אישה לא היוותה בעיה בעבורי. עליתי לארץ עם חברתי, שעד היום היא אשתי ואם ילדינו. גם מקצוע  לא היווה בעיה, הרי במקצועי הייתי נגר. לכן, ירדתי לשוק וקניתי כלי עבודה חדשים ויפים, ארזתי אותם כהלכה ואותם הבאתי עמי לארץ-ישראל. אך נשק ?! אף פעם לא היה לי נשק !
אף פעם לא עסקתי בנשק. מה עושים?  החלטתי לקנות אקדח ! 

שוב יצאתי לשוק, קניתי אקדח גדול וחופן כדורי תחמושת בעבורו. ברגע האחרון החלטתי  לקנות גם אקדח קטן – "שיהיה בנוסף", אמרתי לעצמי. הגעתי עם כל הכבודה לביתי והסתרתי הכל בארון הבגדים שלי. אך כאשר אמי ערכה סדר בארון, היא גילתה את כלי הנשק והתחלחלה למראה האקדחים. פנתה אלי ובקשה שאסלקם מהבית. "זה מסוכן  לנסוע כך לארץ-ישראל", אמרה.   

מה עשיתי ?  שוב יצאתי לשוק. 
קניתי פטיש-עץ גדול, כזה ששמעתי כי בארץ-ישראל בונים לבתים גגות רעפים אדומים וכשמחברים את הרעפים לגג, עובדים בעדינות בפטישים  עשויי עץ, כדי שהרעפים לא יסדקו ולא ישברו. חציתי את פטיש-העץ לאורכו, נברתי בתוכו חלל והטמנתי בו את האקדח הגדול, אך לא היה לי רעיון היכן וכיצד להסתיר את האקדח הקטן ואת חופן כדורי התחמושת.

הגיע מועד הנסיעה. אמי, שידועה הייתה כאופת עוגות מעולה, הציעה שתאפה עוגות, אותן אקח עמי לחבריי בארץ-ישראל. ואכן, כך היה. אמא אפתה עוגות, והיא זו שהציעה לחצותן לרוחבן, ולהטמין בתוכן את האקדח הקטן. . . את קנה האקדח הכניסה אמא לעוגת רולדה מאורכת, את התחמושת טמנה בעוגה עגולה ואת יתרת חלקי האקדח הסתירה בעוגת "אינגליש קייק" ארוכה. . .

איזה עוגה נפלאה - מתאימה להטמנת תחמושת בתוכה...
רולדות שמרים?  מקום נפלא ל"סליק", להסתרת קנים מאורכים של אקדחים ...  
נפרדתי בעצב מאמי, אך הייתי אסיר תודה לה על התושייה שגילתה, כשעזרה לי למצוא פתרון להסתרת אקדחי הקטן. הגעתי לארץ ופגשתי את חבריי. בערב ישבנו יחדיו לשמוח ולחגוג את עלייתי לארץ-ישראל ובואי לקיבוץ.
חברי נהנו מהעוגות הטעימות שאמי אפתה, ואני שמחתי שגם אקדחים יהיו לנו להגנה, 
אקדחים שהוברחו בשלום לארץ-ישראל  –  בזכותה של אמא . . .
                                                                                    המשך יבוא
***  ציפקה (צפורה דגן) - מראיינת תחקירנית לתעוד בארכיון ההגנה
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה