יום שלישי, 1 במרץ 2016

"דרך הביטחון" - אהבה בצל המלחמה



1.3.2016                               

 סיפורו של מקום  
     סיפורים קטנים מימים רחוקים   

אהבה בצל המלחמה  -  ירח דבש בתעלה 

אהיל מנורה כמטריה מול גשם ירי צלפים על השיירה 



.              ממחברתה של ציפקה (צפורה דגן) זיכרונות   
~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ 
  מתש"ח באהבה 
מתי וציפקה - 1948


  *~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~* 
קרבות מלחמת העצמאות התחוללו במלוא עוצמתם. יום-יום הגיעו חדשות, שמועות ודיווחים על מהלך הקרבות, על חברים שנלחמו ונפצעו ועל אלה שמהדרכים כבר לא יחזרו... ישבנו על גבעה הצופה אל תחנת הרכבת שליד המושבה רחובות וחיִינו חיי קיבוץ שגרתיים. אך למעשה היו אלה "חיים כפולים - חיים של מעלה וחיים של מטה". מתחת לפני הקרקע הסתתר לו אחד הסודות הגדולים של אותם ימים, מכון תת-קרקעי של תעש' ה'הגנה' במחתרת, היה זה המכון הראשון הגדול ביותר והמתוחכם, בו יוצר בפעם הראשונה מוצר, פס יצור שלם במקום אחד, מחומר הגלם ועד למוצר המוגמר. 

ת.מ.ת. - "סטן" תוצרת תעש' ההגנה במחתרת
הכניסה לגבעת "מכון איילון" 




                                





כדורי 9 מ"מ - ל"סטנים" ולאקדחים
הכדורים בקופסה הזאת יוצרו ב"מכון איילון" ב- 1948.
בימים האחרונים שלפני סגירת המכון,
לקראת תום מלחמת העצמאות.

מתי דגן תרם קופסה זו לתצוגה במוזיאון 
לקראת טקס פתיחת המוזיאון 
ב - 21.10.1987 



שלוש שנים פעל "מכון איילון" (1946-1948). 
במכון התת-קרקעי יצרנו כדורי 9 מ"מ, שהיוו תחמושת ל"סטנים". ה"סטנים" היו נשקם האישי של מרבית לוחמי תש"ח, במיוחד בתקופה הראשונה של מלחמת העצמאות, עד שהחלו להגיע אל חופי ארץ-ישראל משלוחי נשק ותחמושת ממקורות שונים מעבר לים. 
היינו צעירים ובמסגרת חיים זו, בקיבוץ שעל הגבעה, צצו זוגות ופרחו אהבות. היו בקבוצתנו מספר זוגות "ותיקים", שלא פעם עלתה בתוכם השאלה, אם זהו זמן נכון להינשא ולהקים  
משפחה בעת מלחמה. אך היו גם מי שמצאו לנכון להתחתן דווקא במלחמה, למצות את האהבה ולהקים משפחה.  

מַתִי ואנכי קבלנו יום חופשי. ביקשנו יום של "חופשת שַבָת" כדי להשתחרר מיום עבודה ביצור התחמושת. מטרתנו הייתה  לנסוע לתל-אביב  להרשם לנשואים ברבנות הראשית, שהייתה ברחוב יבנה פינת שדרות רוטשילד. נתקבלנו במקום על-ידי פקיד לבוש שחורים, עטור זקן ומגבעת שחורה לראשו, שהפנה אותנו לקופה. שילמנו את הסכום הנדרש והופנינו לחדר בו ישב פקיד הרישום, אף הוא בלבוש שחור וכיפה גדולה ושחורה לראשו. נשאלנו שאלות והפקיד רשם את שרשם. הטפסים מולאו כנדרש ועמדנו לצאת מהחדר. אלא, שהפקיד היושב מולנו רמז וסימֵן לנו באצבעות ידיו שהוא ממתין שניתן לו "בַקְשִֹיֹש", מה שנקרא כיום 'לתת טיפ'... מַתִי לא התרשם מהרמזים והראה לפקיד החמדן את השלט שהיה תלוי על הקיר מאחורי ראשו. על השלט נכתב ב'אותיות קידוש לבנה': "כספים יש לשלם רק בקופה" ! 

יצאנו מבנין הרבנות ומהרנו אל תחנת האוטובוסים כדי להספיק להגיע לגבעה ולהשתלב בחזרה בעבודה מתחת לאדמה, לפחות במחצית השנייה של יום העבודה. היו אלה ימים של  מוסר עבודה גבוה וידענו היטב עד כמה חשובה כל שעת עבודה במכון. כל שעה הייתה חיונית כל-כך ליצור תחמושת ללוחמים. אולם אחרנו את שעת יציאת האוטובוס היוצא מתל-אביב לרחובות.     

תחנת האוטובוסים הישנה בתל-אביב
(התמונה מתוך ארכיון אגד) 
   
החלטנו ללכת לביקור בבתי הורינו. אמא קבלה את פנינו בשמחה ובברכות, אך הביקור בבית משפחת החתן היה שונה, בלשון המעטה. האם התבוננה בנו ואמרה למתי, שאין זה נהוג שבן צעיר יינשא לפני אחותו הבכורה. אך דומני שהבינה, שלא תוכל לשנות את החלטתנו, במיוחד לאחר שכבר נרשמנו ברבנות. נגשה לארון הבגדים, פתחה את דלת הארון והוציאה זוג "גרבי משי" מהמגירה, גרביים לתפארת, גרביים  משומשות, כמובן... הכניסה אותם לשקית מכולת חומה והסבירה לנו, שחובה על כלה לגרוב גרביים ארוכות, כי כלה אינה הולכת לחופתה בגרביים קצרות ו'רגלים חשופות'. אך גרבי משי היו דבר שלא גורבים במחוזותינו. הם היו סמל לבורגנות שבעיר וחלילה מלגרוב גרבי משי בקיבוץ. תוך סלידה ודחייה, בליית ברירה,לקחתי את השקית. נפרדנו מהאם ויצאנו לדרכנו.  

זמן קצר לאחר יום ההרשמה ברבנות, הגיע יום שישי המיוחל - יום נשואינו. 
הורי התגוררו בתל-אביב, ברחוב שינקין. אכן, הייתי "שינקינאית גזעית". מתחת לביתנו הייתה מסעדתו של ה"אדון אושר". אדון אושר היה יהודי נמוך קומה וחובש כיפה גדולה. ניצב היה בדרך כלל בפתח מסעדתו וממתין לאנשים שיבואו ויכנסו לאכול במסעדה הקטנה. מפעם לפעם נכנסו למקום אנשים מעטים, כדי לאכול ארוחה חמה וכשרה למהדרין. מובן שהתפריט היה מאכלים מהמטבח המזרח אירופי. אך כאשר הוזמן המקום לקיים בו חתונה, הייתה המסעדה מתמלאת באורחים רבים ולשם כך הוכנו שולחנות לארוח גם בחצר האחורית של המסעדה, שכוסתה למטרה זו בגג של יריעות שק יוטה. במשפחות רבות נהוג היה לקיים שמחות של ארועים משפחתיים בביתם של בעלי השמחה. אך לחתונתנו הוחלט לקיים את החתונה במסעדתו  הקטנה של "האדון אושר". 

הייתה זו שעת בוקר של יום חורפי בהיר, חורף שנת תש"ח.  אמא ומספר שכנות עסוקות היו בביתנו בהכנת הכיבוד למסיבת החתונה. היה זה 'כיבוד לתפארת'. כיבוד "כיד המלך", במושגי מציאות 'הצנע' וקיצבת מזונות רבים, כפי שהיה המצב באותם הימים. על צלחות ומגשים סודרו כריכים קטנים, על "לחם שחור" כפי שקראנו ללחם הרגיל. מספר כַדים עם לימונדה, שהוכנה מלימונים טריים וצלחות שעליהן סודרו פלחי תפוזים טריים, קלופים וסדורים במעגלים כפרחים וכמובן, בקבוק יין אחד לחופה. כזה היה הכיבוד החגיגי לאורחי החתונה, באווירת המלחמה.  

לבשתי שמלת כלה, שהייתה שמלה לבנה 'רגילה' ומובן שגרבתי גרביים לבנות קצרות, והינומה קטנה לראשי. הייתה זו שמלת כלה צנועה, אך מספיק מכובדת במושגי תקופת המלחמה. ובחתונה, מובן, שתלבושת כלה זו גרמה מפח נפש לאמו של החתן. הייתכן? כלה מתחתנת בשמלה קצרה, בשמלה עם שרוולים קצרים? גורבת גרביים קצרות ולא גרבי משי ארוכות? אוייה, רחמנא ליצלן!  אוייה לאותה בושה,  ממש  'חשפנות' לשמה... 
                                                                                                     
יום הנשואין 
כ"ו בשבט תש"ח - 6.2.1948  
                      
חברים מהקיבוץ הגיעו מהגבעה לחתונה. הרב ברֵך, העדים חתמו, הטבעת נענדה על אצבעה של הכלה הצעירה והחברֶ'ה פרצו בשירה ובמחול הורה סוערת. התכבדו בכריכים, שרו שירים, רקדו ומהרו לחזור לגבעה טרם השקיעה, כי לא בטוח היה לצאת לדרכים לאחר רדת החשיכה. 



יום ראשון  כ"ח בשבט תש"ח 
(8 בפברואר 1948). קמנו בשעת בוקר מוקדמת, ארזנו את חפצינו בתרמיל והתארגנו ללכת לתחנת האוטובוסים המרכזית שהייתה בדרומה של תל-אביב. כל המתנות שקיבלנו הושארו ארוזים בביתה של אמי. לא היה לנו צורך בהם. אמא פינתה תא קטן באחד הארונות ושם נותרו המתנות למשך שנים רבות ... רק פריט אחד, מתנה אחת קסמה לנו. הייתה זו מנורת קריאה עם רגל עץ, חרוטה בטבעות סביבה ועליה אהיל גלי.  
                                                                                        
את המתנה הזו החלטנו לקחת עמנו, תוך מחשבה שהייתה לנו, להגשים חלום קטן - לקרוא ספר במיטה לאורה של מנורת חשמל במקום לאורן של עששיות מנורת הנפט.
     
מנורות הנפט באהלי פלמ"ח                         
מתל-אביב ניתן היה לצאת למושבות הדרום רק בשיירות שהתארגנו בתחנת האוטובוסים הישנה, שהייתה בדרומה של העיר. לשיירות צורפה אבטחה של פלמ"חניקים וחברי הגנה. חל איסור מפורש לצאת לדרכים בכלי רכב בודדים. דרך היציאה מדרום תל-אביב הייתה חשופה בפני צלפים ערבים, שירו מיפו בכיוון אל הנוסעים ב"דרך הביטחון" שחצתה את  שדות בית-הספר החקלאי מקווה-ישראל. בשכונת התקווה נעצרה השיירה, התארגנה מחדש ועלתה על "דרך הביטחון" כשהיא חשופה לצלפים מיפו. 
                                   
אוטובוס "אגד" תקוע בשיירה
ואנחנו רובצים בתעלה 
אותם ימים היו האוטובוסים קטנים בהרבה מאלה של היום. הדלתות היו צרות והתקפלו לאורכן, כך שנשאר רק פתח צר לעליה ולירידה מהאוטובוס. גם חלונות האוטובוס קטנים היו. החלון נפתח רק עד לחציו, כאשר החלק התחתון של החלון התרומם כלפי מעלה וחפף את חלקו העליון של החלון. מַתִי ואני ישבנו בצדו הימני של האוטובוס, שחשוף היה  לכל אורכו בכיוון למסגד אבו-כביר ולפרדסי יפו הערבית. את רגל המנורה ארזנו בתרמיל אך את אהיל המנורה הנאה אחזתי בידי כדי שלא יפגע.  

יצאנו מתל-אביב דרך שכונת התקווה בשיירה ארוכה של כלי רכב שונים, שפרושים היו לאורכה של "דרך הביטחון", שחצתה את שדות מקווה-ישראל. לפתע נשמע רעש יריות וכדורים חלפו מעלינו וסביבנו. השיירה נעצרה כשהיא פרושה לאורכו של השטח הפתוח. מישהו נתן הוראה לקפוץ אל מחוץ לאוטובוס, לשכב ולהסתתר בתעלה שהייתה בשולי השדה לאורכה של הדרך בה נסעה השיירה. ניסינו להתקרב לדלת כדי לזנק החוצה, אך הדבר לא ניתן היה. ליד הדלת הצרה התקבצו הנוסעים, דחפו, נדחפו ונדחסו בניסיון לצאת מהאוטובוס, שהיה כמלכודת חשופה אל מול אש הצלפים הערבים. מישהו צעק לקפוץ מהחלונות, אך גם הם נחסמו במהרה...  

איני זוכרת כיצד נחלצתי מהאוטובוס. אך זכור לי היטב הרגע בו הייתי תלויה באוויר, כשמחצית גופי העליון תלוי אל מחוץ לאוטובוס, באוויר החורפי הצח וחלקו התחתון של הגוף ורגלי תקועים היו מעל לספסל עליו ישבנו קודם לכן. על כך יאמר: 'לא לבלוע ולא להקיא'... אך אולי היה לי מזל שהייתי דקה ורזה ומצאתי עצמי בתעלה, מבלי שעד היום איני יודעת כיצד השתחררתי ונחלצתי מהמלכוד שנתפסתי בחלון האוטובוס וכיצד הגעתי לתעלה... 

שכבנו בתעלה כשמסביבנו ומעלינו שריקות, "גשם" של הכדורים. ראשינו כפופים ותקועים בתוך התעלה וריח האדמה הלחה באפינו. לפתע שמתי לב שמַתִי שוכב בתעלה לימיני ובין שנינו, מעל לראשינו אני מחזיקה את אהיל מנורת הקריאה, כמו שמחזיקים 'מטרייה'... אכן הייתה זו חוויה משעשעת ומוזרה - אהיל כ'מטרייה' מתחת ל'גשם' של הכדורים... כמה זמן שכבנו בתעלה בחסותה של "מטריית האהיל", איני יודעת. אך הייתה תחושה שזה כנצח. לפתע התבוננו האחד בשני ופרצנו בצחוק מלווה ברקע בסימפונית הכדורים השורקים... 

מי שהוא מאי-שם, נתן הוראה לעלות בחזרה לרכבים. האנשים זינקו מהתעלה וקפצו במהירות לכלי הרכב שעמדו בשיירה. הנהג לחץ על דוושת הגז בעוצמה והשיירה זינקה במהירות אל תוך שטח מקווה-ישראל, דרך השער ההיסטורי המפורסם של מקווה. למזלנו הרב לא היו נפגעים בהתקפת ירי זו. לאחר מנוחה קצרה, בדיקה והתארגנות מחודשת, יצאה השיירה להמשך דרכה, בדרך דרומה. חצינו את מקווה-ישראל, את חולון ואת מולדת ומשם ישירות עד למושבה רחובות
מנורות נפט אלה  
נקראו בפינו 'פנסי רוח' 

הגענו לגבעה  ומצאנו שחברי ועדת השיכון של הקיבוץ הכינו לנו הפתעה - "חדר משפחה"! 

היה זה אוהל מרובע, שניצב מאחורי בנין בסמוך לחדר האוכל של הקיבוץ. שתי מיטות הוצבו האחת ליד השנייה, כיאה לזוג נשוי וגם הפתעה - בִמקום מנורת נפט אחת לתאורה, זכינו לקבל שתי מנורות נפט... אוייה, איזו אכזבה. מה יהיה על מנורת הקריאה הזקוקה לחשמל? כל-כך בטוחים היינו שנקבל "חדר משפחה" בבנין. הרי באוהל חשמל לא היה, אכזבה. מה נעשה כעת עם חלום מנורת החשמל, מתנת החתונה ? 

מנורת הקריאה והאהיל הגלי שלה, הוצבו כבוד ליד המיטה ואנחנו המשכנו לקרוא ספרים בעזרת אורן של מנורות הנפט, שהפעם היו אלה סוג של פנסי רוח. רק לאחר תקופה ארוכה, זכינו לקבל חדר בבניין, אך בינתיים המשכנו להנות באוהל עם פינוק של שתי מנורות פנסי רוח, במקום שכרגיל הייתה באוהלים רק מנורת אחת.  
      

למחרת החתונה, שבוע חדש, השחר הפציע ליום חדש. שוב ירדנו למכון דרך הפתח הסודי שמתחת למכונת הכביסה. ישבנו ליד המכונות הדופקות והמשכנו לייצר כדורים, תחמושת ללוחמים. 

 אכן הייתה זו חוויה - 'ירח דבש'  בתעלה  ! 


מתי וציפקה עם המשפחה שהתרחבה - 1989 
"אלוהים ודאי חייך כשנפגשנו, אני חושבת שהוא עשה מזה עניין. 
 כי הוא הורה למלאכים שבשמים, שיציירו למעלה קשת בענן.   
"אלוהים ודאי חייך כשנפגשנו,  ודאי הייתה למעלה מסיבה,  
כי לא כל יום קורה דבר כזה למטה, 
כי לא כל יום רואים כזאתי אהבה".  

"אלוהים ודאי חייך כשנפגשנו, כי זיווגים למיניהם הוא מנסה.  
  אם הוא חייך חיוך רחב כשנפגשנו, אז הוא ידע לבטח מה הוא עושה..."   
 "אך אלוהים, ודאי בכה כשנפרדנו, גם  הוא ידע שזוג כמונו אין.  
   כן, אלוהים ודאי בכה כשנפרדנו  והוא נשבע, שלא לזה הוא התכוון..." 
 לזיכרו של מתי דגן   ( 1928-1989 )  

       *~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~* ציפקה   

תגובה 1:

  1. היה לי הכבוד לבקר במכון התת-קרקעי עם גברת דגן הנפלאה והיא ספרה לאחותי, גיסי ולי על מה שעבר על אנשי ההגנה באותו מקום. זאת היתה חוויה מהמהמת בזכותה של צפורה הגבורה.

    השבמחק