יום ראשון, 13 במרץ 2016

"היוצק" ולוחמי "מחלקת המצודה"



29.2.2016
                  סיפורו של מקום    
                                 "היוצק"  ולוחמי  "מחלקת המצודה"  
                           "דרך הביטחון" 
                        
 השנה מלאו 69 שנים לטבח הנורא שארע בצומת חולון במלחמת העצמאות. 
לזכרם של  י"ג חללי ההגנה - לוחמי "מחלקת המצודה"  
שנפלו בהגנתם על צומת אסטרטגי חשוב זה, לאבטחת אזור חזית 1.  

במאבק על הדרכים  -  29 בפברואר 1948
מתש"ח  לתשע"ח 
דף ממחברתה של ציפקה (צפורה דגן) - מראיינת מתנדבת ותחקירנית לארכיון ההגנה...
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*
"- - -  אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים." 
מתוך "מגש הכסף" מילים: נתן אלתרמן   
שיר זה נכתב שלושה שבועות בלבד לאחר פרוץ מלחמת העצמאות !!  
השיר נכתב בעקבות משפט שנלקח מדברי נאומו של חיים וייצמן ראש ההסתדרות הציונית,                    
בדבריו בוועידה הארצית של המגבית המאוחדת שהתקיימה בארה"ב :  "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". 
*** 
פרק זה ארוך אך מרתק !!  קיראו עד תומה את הפרשה המסופרת בזה - לקרוא  ולזכור !!        
 קראו והעבירו למכריכם !!    
               ***                      
זיכרו: "כל שיש לעשות כדי שהרוע ינצח - זה שאנשים טובים לא יעשו דבר שחשוב שיעשה"  מדברי מרטין לותר קינג     
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*
חורף שנת 1948. קרבות עזים ניטשים בכל רחבי הארץ, קרבות מלחמת העצמאות. בהם קרבות מאבק על הדרכים שתהיינה פתוחות לשליטת כוחותינו, כדי לאפשר קשר ותנועה בין הישובים העבריים באזורי הארץ השונים. תשומת לב מיוחדת ניתנה לדרכים היוצאות מדרומה של תל-אביב לירושלים, למושבות הדרום, למקווה-ישראל ולחולון, דרכים בהן נסעו בשיירות.    
צילום אווירי המראה חלק מאזור שנקרא במלחמת העצמאות - "חזית 1".  
צומת חולון מסומן בעיגול קטן  ובית הספר החקלאי מקווה-ישראל מסומן בעיגול הגדול. 
הגדלת קטע ממפת הצילום האווירי: בית חרושת "היוצק" נראה בבהירות כמלבן לבן במרכז העיגול. 
משמאלו, מצידו השני של הכביש, נראה מבנה נוסף (מכוסה בחלקו בסימון אדום)
 זהו בית החרושת לספירט "המשקה". 
          * תודה לאמנון שוחט, בנו הבכור של לוי שוחט שהיה בעל בית החרושת "היוצק".
                       את צילום האוויר הזה קבלתי מידיו של אמנון שוחט, בראיון שקיימתי עימו בשנת 2007 .   
 הראיון עם אמנון שוחט התקיים ב- 17.4.2007. אמנון סיפר על התפתחות הקמת בית חרושת "היוצק", שראשיתו הייתה ביפו ומשם הועבר לצומת חולון. אולם, כשהמצב הביטחוני בצומת התערער והיה מסוכן לשהות במקום, הועברו חלקם של המכונות וציוד עבודה נוסף, אל רחוב המסגר בתל-אביב ושם נמשכה עבודת המפעל.  
לוי שוחט בעל בית חרושת "היוצק" (משמאל) 
אמנון שוחט בנו הבכור (מימין)
האב והבן יחדיו ביום עבודתם במפעל. 

תמונות בית חרושת "היוצק" ופרטים נוספים בנושא 
נמסרו לכתבה זו  
באדיבותה של הגברת בלה שוחט 
רעייתו של אמנון שוחט. 
***
לוי (לובה) שוחט - בעל בית חרושת "היוצק".







לוי שוחט בעבודתו עם הפועלים בבית החרושת.   

























במסגרת הראיון שערכתי עם אמנון שוחט, שמעתי מפיו על שני מוצרים נוספים, שלא היו ידועים עד כה,  מוצרים שיוצקו בבית חרושת "היוצק", בנוסף  לעבודה היציקתית-שגרתית במפעל.  
 בתודה לזיו לבני !  
התמונה מתוך אוסף התמונות הפרטי של זיו ליבני. 


במקום זה בוצעה עבודה סודית, של יציקת גופי רימונים בעבור תעש' ההגנה במחתרת. יתכן שהיה זה במסגרת "תעש' חוץ". 
תעש' חוץ הייתה מערכת של בעלי מלאכה ומפעלים שיצרו מוצרים שונים בעבור התעש' של ההגנה, אף כי הם עצמם לא השתייכו לתעש' ההגנה המחתרתי. גופי הרימונים הוסתרו ב"סליק" שהיה באחד משלושת הדוודים הגדולים שהיו בחצר בית החרושת. שם אוחסנו גופי הרימונים עד לבוא "הטרנספורטרים" של ההגנה לקבל את 'הסחורה'.  
המוצר הנוסף שיוצר במקום, הייתה יציקת 
מכסים כבדים לכיסוי פתחי הביוב ברחובותיה של העיר תל-אביב. תמונת מכסה ביוב מקורית זו, נמצאה לאחרונה באחד מרחובותיה של העיר תל-אביב ונמסרה לכתבה זו באדיבותו של זיו לבני, חובב ההיסטוריה של ארץ-ישראל. 


שלוש דרכים יצאו מדרומה של תל-אביב לירושלים, למושבות הדרום, למקווה-ישראל ולחולון. 
תחילה הייתה רק דרך אחת ליציאה מתל-אביב לדרום, דרך שחצתה את צומת אבו-כביר. אולם, בעקבות השתלטותם של  הערבים על הצומת, שונה מסלול היציאה מהעיר והשיירות עברו דרך שכונת התקווה ושכונת עזרא. בהמשך נסעו השיירות לאורכה של דרך שגבלה בפרדסי יפו, שהגיעו באותם ימים עד לקו צומת חולון. לדרך זו ניתן הכינוי "דרך הפרדס". על נחל המוסררה (איילון) שהיה ליד השכונותיה הדרומיים של תל-אביב, נבנה גשר שאפשר מעבר לתחבורה שיצאה מדרומה של העיר. בימות החורף הגשומים, כשהמוסררה התמלאה במי הגשמים, יש מי שזוכר ומספר, שלוחמי המחלקה, מידי פעם, היו עורכים פטרולים על הנחל, בעזרת שייט בסירות

בסיכה שבתמונה בולטות שתי אותיות 
פ.מ 
פרושן
: "פלוגה מיוחדת" 
אליה השתייכה
"המחלקה המיוחדת" 
שכונתה גם בשם נוסף
"מחלקת המצודה" 

***
סימונו של אזור זה היה חזית 1. שטחה של חזית זו נמסר לשמירה, לאבטחה ולהגנה לידי לוחמי מחלקת חי"ש ההגנה מתל-אביב, שנקראו בשם "המחלקה המגויסת" של "הפלוגה המיוחדת" בתל-אביב. הלוחמים התמקמו בבית נטוש, מזוהם בגללי צאן ואשפה, בבניין בו הייתה חצר מוקפת בגדר אבנים ושער אבן שעליו כרכוב משולש. כיום מצוי בצומת זו בית הספר למקצועות התעופה, בית ספר "הולץ". 
"המצודה" - כינויו של הבית הנטוש בו התמקדו לוחמי "מחלקת המצודה"


                         
אנשי "מחלקת המצודה" בעמדות המגן 







במסגרת התנדבותי רבת השנים, לראיין ולתחקר  חברי הגנה שפעלו בשנות טרום המדינה, ערכתי בשנת 2004  שרשרת ראיונות תחקיר גם על פעילותה של מחלקה זו. ראיינתי את לוחמי המחלקה ואת מפקדם, המ"מ יעקב ורדי (נורילוב). לוחמי המחלקה קראו למקום בו התמקמו בשם "המצודה", זאת בהיפוך למצבו העלוב של המבנה הנטוש. הייתה זו הסיבה לכך שבמהלך התחקיר שערכתי, הצמדתי להם את השם  "מחלקת  המצודה" וכך הם מתועדים בארכיון ההגנה
לוחמי "מחלקת המצודה" 
בדרכם לחילוף משמרות בבית חרושת "היוצק"
שבצומת חולון 

תפקידם של לוחמי המחלקה היה להגן על צומת חולון, שהייתה בתחום פעילותם בגזרת חזית 1. צומת חולון היה נקודה אסטרטגית חשובה לשני הצדדים הלוחמים, גם לערבים וגם ליהודים. בצומת זה נפגשו שתי דרכים חשובות: הדרך שיצאה מתל-אביב דרומה, נפגשה בצומת חולון עם הדרך שיצאה מיפו והוליכה בכיוון ללוד ולרמלה ושימשה את ערביי יפו. בקרבות שהיו בצומת חולון, עבר הצומת מספר פעמים מידי מגיני ההגנה לידי הערבים, לפעמים גם בעזרתם של הבריטים. שני מפעלים תעשייתיים היו בצומת זו: בית חרושת "היוצק" שהיה על אדמה השייכת כיום לתחום שיפוטה של העיר תל-אביב ובית חרושת לספירט, שכינויו היה "המשקה" והוא מצוי כיום בתחום שיטחה של העיר חולון. כל צד מהלוחמים שאף להחזיק במקומות אסטרטגים אלו, לאבטחת התחבורה החוצה את הצומת. 
יציאת התחבורה מדרומה של תל-אביב התנהלה בשיירות.  
הדרך שקישרה בין בנין "המצודה" לצומת חולון, כונתה בשם "דרך הפרדס". גם דרך זו לא הייתה בטוחה דייה למעבר השיירות. לכן הוחלט להכשיר דרך עפר שחצתה את שדות מקווה-ישראל וקישרה בין שכונת התקווה למקווה-ישראל. דרך זו נקראה "דרך הביטחון". קטע זה הוכשר ונפתח למעבר כלי רכב בדצמבר 1947. היה זה השלב הראשון של הכשרת "דרך הביטחון". לאחר מכן הוכשר קטע המשך של "דרך הביטחון" - מחולון לראשון לציון. קטע זה נפתח לתנועת השיירות בינואר 1948. 
"דרך הביטחון" בהמשכה חצתה את שטחי בית הספר החקלאי מקווה-ישראל, עברה דרך חולון, יצאה  ל"מולדת" ומשם למושבות הדרום.  זהו קטע השלב השני בהכשרת "דרך הביטחון". 
בפסח תש"ח, ב"מבצע חמץ", נכבשו הכפרים הערביים שהיו בסביבות יפו ואתם גם יאזור ובית דג'ן  והתחבורה חזרה לעבור בכבישים אלו. 

השיירות מתארגנות בחולדה - לפני המשך דרכם לעלות לירושלים 
תמונות השיירות הינן באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח  
שיירה נוסעת בפתולי הדרך העולה לירושלים 
  













   המסלול לירושלים חצה אף הוא את שדות מקווה-ישראל, אך ליד השער ההיסטורי של מקווה-ישראל פנו השיירות בכיוון לכפר יאזור (אזור) ובהמשך נסעו דרך צומת בית דג'ן בכיוון לחולדה. שם רוכזו השיירות והתארגנו מחדש לקראת עלית השיירות לירושלים. אך תנועת כלי הרכב בקטע זה פסקה לאחר ששבעה נוטרים נהרגו בכפר יאזור, בתקרית הידועה בשם "טנדר השבעה". לאחר תקרית זו, עברה התחבורה ל"דרך הביטחון"
מסלול השיירות בדרכם מתל-אביב לצומת בית ג'אן
ומשם נמשכה הדרך לחולדה ולירושלים
תרשים שלושת מסלולי השיירות 
שיצאו מתל-אביב לירושלים ולמושבות הדרום 
























29 בפברואר 1948. תאריך זה מופיע בלוח השנה רק אחת לארבע שנים 
היה זה יום חורפי רגיל, יום סגרירי ללא גשם, כחודשיים וחצי לפני תום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל. אותה עת כבר היו אזורים שונים בארץ שהבריטים פינו אותם, בדרכם לפינוי כל הארץ. קרבות עזים השתוללו בכל חלקי הארץ, במאבק להישרדות. אותו יום, בשעות אחר הצהרים נכנס משוריין בריטי אל מתחם בית חרושת "היוצק", למטרת נקמה! נקמה על 28 חבריהם, חיילים בריטים שנהרגו בבוקרו של אותו יום, בפיצוץ מסילת הברזל שליד תחנת הרכבת של המושבה רחובות. החיילים יצאו לפעולת נקם זו  על דעת עצמם ללא הוראה מגבוה.  

בבוקרו של היום, פוצצו אנשי הלח"י את מסילת הברזל שליד תחנת הרכבת של המושבה רחובות, והרכבת התהפכה על צידה. 28 חיילים בריטים נהרגו ועוד עשרות נפצעו. מה טעם ראו אנשי מחתרת זו להמשיך ב"משחקי" מאבק מחתרתי כנגד הבריטים, כדרכם בעבר ולגרום לאבדות קשות בנפש של חיילים בריטים שהיו בדרכם לנופש, לפני צאתם לפינוי מהארץ...  

החיילים הבריטים שנכנסו למתחם בית החרושת "היוצק", ריכזו את בחורי לוחמי ה'הגנה' בחצר המפעל ובאיומי נשק העמידום בידיים מורמות אל הקיר, כשפניהם מופנים אל הקיר. החיילים החרימו את נשקם של המגינים וציוו עליהם להסתלק מהמקום. אותה שעה חנו בחצר המפעל שני טנדרים. האחד היה טנדר של חברת החשמלשהגיע למקום כדי לתקן את הטרנספורמטור שניפגע בקרבות (זאת מתוך הרישום המצוי בארכיון חברת החשמל) והשני היה טנדר שבא בבוקרו של אותו יום מתל-אביב, כדי לשקם את הריסות עמדות-המגן שנפגעו בקרבות שהיו במקום בימים שלפני כן. 
לוחמי הגנה בשמירה עם מקלע   34 MG 

כינויו של כלי זה בפלמ"ח היה " מגל"ד " :
מ"ג= 34  //  34 בגימטריה = ל"ד 
וביחד = מגל"ד 
בתודה לזיו לבני על העדכון.  



באיומי נשק ציוו הבריטים על חברי ההגנה להיכנע ולמסור את נשקם. לעלות לטנדר ולהסתלק מהמקום. אך לאחר שהבחורים ניסו להתניע את הטנדר, אך ללא הצלחה, התברר כי הערבים חיבלו בו ושפכו חול למנוע. 







אותו זמן, החיילים הבריטים היו הראשונים שפתחו באש על הבחורים שכבר עלו לטנדרהראשון שנפגע מהירי היה רחמים עוז, שקיבל שני כדורים בכתפו השמאלית. רחמים נפל והלוחמים האחרים שעלו לטנדר אחריו, נורו אף הם ונפגעו מהנשק והרימונים שהושלכו לעברם על ידי החיילים הבריטים. חלקם נפלו על רחמים ששכב פצוע, כשחלקם הרוגים וחלקם פצועים. החיילים הבריטים הסתלקו מהמקום והשאירו את הנפגעים חשופים בפני הערבים המתלהמים שהקיפו את המקום.   

בחורינו נשארו ללא מגן אל מול הפורעים הערבים שהיו סביבם. הערבים עלו על הטנדר כדי "להשלים את המלאכה". הרגו את הפצועים והתעללו בגופות... רק רחמים עוז נותר יחידי בחיים. הוא שכב פצוע ומדמם מתחת לחבריו הטבוחים, בעשותו עצמו כמת... מהיותו יליד סוריה הבין כל מילה שהערבים אמרו בצרחות, תוך שהם מתעללים  בחללים, ועשה עצמו כמת. לאחר זמן שארך כנצח, הפורעים-הטובחים הסתלקו ובמקום השתררה דממה. הערב ירד וחשכה אפפה את המקום. 

 - "רחמים,  כמה זמן שכבת פצוע בטנדר מתחת להרוגים", שאלתי.  
 - "האם זכור לך מי היה הראשון שהגיע אליך, מצא שאתה חי וטיפל בך"?  

בית החולים הדסה בתל-אביב - 1948 


"ישנם רגעים בחיים שלא ניתן לשכחם", ענה לי רחמים. "שכבתי פצוע, כואב ושותת דם, עד שלפתע שמעתי אנשים קרבים ומדברים בעברית. אזרתי כוחות ובקולי החלוש קראתי שיבואו אלי, שייגשו אלי". "מישהו ניגש אלי, טיפל בי. וחבש אותי. העביר אותי לטנדר שאתו הגיע למקום ונסענו במהירות למקווה-ישראל. שם חבשו אותי בשנית והתארגנו לסע ישירות, ובמהירות ממקווה-ישראל לבית החולים "הדסה", שהיה בית-החולים המרכזי הגדול ב"תל-אביב הקטנה" של אותם הימים".  
משך כשנה היה רחמים עוז  באשפוז  ובשיקום, לאחר ניתוחים וטיפולים רבים שעבר. 

לאחר שחזר לביתו התחתן רחמים עם בת זוגתו שרה, חברתו שטיפלה בו במסירות רבה משך כל השנה הקשה שעברה עליו. השניים התחתנו והקימו בית חם ומשפחה לתפארת. 

רגע ההצלה :    
- "רחמים, מי היה אותו חובש שהיה הראשון  שהגיע אליך? האם המשכת להיות עימו בקשר

- "כן, ענה לי רחמים ואור ניצת בעיניו. היה זה החובש מנחם גולדשטיין, שהיה חובש ומדריך לעזרה ראשונה  בקורסים של ההגנה. עד היום אנחנו בקשר. כשהוא חולף על פני חנותי הקטנה ברחוב "קינג ג'ורג', הוא נכנס אלי ואנחנו משוחחים על רקע מוזיקה קלאסית ולעתים אף מעלים זיכרונות מאותם ימים רחוקים. כך, משך שנים רבות נשמר הקשר ביננו ".

- "הייתה זו שנה ארוכה של אשפוז, טיפולים לא קלים ושיקום. אך בשנה זו נהנתי מאד מהאזנה למוזיקה קלאסית, שאני אוהב עד היום. "הכיצד, שאלתי בתמיהה, "נדמה לי שבילדותך, בבית-הספר ובבית הכנסת בחלב שבסוריה, לא כל-כך בטוח ששם האזנת למוזיקה קלאסית".  


                                                   לוחמי פלמ"ח בתש"ח 


רחמים חייך וסיפר בהנאה: "במחלקה בה שהיתי בבית החולים, היו איתי גם לוחמי פלמ"ח שמרבית הזמן נהגו להאזין למוזיקה קלאסית ואני התאהבתי בה. עד היום הבית שלי מלא בתקליטי מוזיקה קלאסית ומשך כל השנים יש לי מנוי קבוע לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ולאופרות. גם בחנות הקטנה שלי, מרבית הזמן אני מאזין לתחנת הרדיו המשדרת מוזיקה קלאסית". 
(הראיונות עם רחמים עוז התקיימו  באפריל-מאי 2004 ). 





המשכתי את שרשרת הראיונות בפרשה זו ואל מנחם גולדשטיין החובש הגעתי בשיחת הכרות ראשונה בטלפון, כפי שנהגתי לפני כל  ראיון שקיימתי. אך לדאבוני הרב, לא ניתן היה לקבוע מפגש בינינו. מנחם סיפר לי שהוא ורעייתו שוכבים במצב של זעזוע מח, לאחר תאונת דרכים קשה... היה ברור לי שאין אפשרות לדחות את הראיון  בינינו ושאלתיו אם הוא מסכים ומסוגל כעת לשיחת ראיון קצרה בטלפון, וכך היה. 

כך סיפר לי החובש מנחם גולדשטיין. 
השער ההיסטורי בכניסה למקווה-ישראל

- "אותו יום עמדתי ליד  ביתן קטן שהיה צמוד לשער ההיסטורי של מקווה-ישראל. המתנתי להצטרף לשיירה שעמדה לצאת דרך שדות מקווה-ישראל לתל-אביב. לפתע ראיתי מישהו רץ וצועק: "הרגו את כולם, הרגו את כולם". כשהרץ הגיע אלי, ניסיתי להרגיעו תחילה ולאחר מכן נכנסנו למקווה-ישראל והגענו למרפאת בית הספר. במהרה אורגנו כמה בוגרים מתלמידי כיתה י"ב במקווה-ישראל ויחדיו נסענו במהירות לצומת חולון, מבלי שידענו מהו המצב במתחם בית החרושת "היוצק".  

- "בחצר בית החרושת עמדו שני טנדרים. הטנדר הראשון שאליו ניגשתי, היה ריק. רצתי לטנדר השני והמראה שניגלה לעיני היה מחריד... בפינת הטנדר ישב לו רחמים על שרפרף קטן, פצוע ושותת דם, מוכה הלם, בוהה ומתבונן בחלל. מיד ניגשתי אליו, הגשתי לו עזרה ראשונית ובמהרה העברתי אותו, בעזרת כמה מהתלמידים, אל הרכב שעמו הגענו למקום. תחילה נסענו למקווה-ישראל ובליווי שקיבלנו המשכנו בנסיעה מהירה אל בית החולים "הדסה" בתל-אביב. ולשאלתך ציפי, באשר לקשר שלי עם רחמים - עד היום אני נוהג לבקר את רחמים והקשר בינינו מתמשך מאז ולאורך כל השנים".   (הראיון התקיים במאי 2004). 

בין חברי ההגנה שהבריטים תפסו בהגיעם למתחם "היוצק", היה גם חבר ההגנה נתן שיש, שהגיע למקום בבוקרו של אותו היום.  
בשיחה טלפונית זו, קבענו להיפגש בביתו של נתן, כדי לראיין ולהקליט את סיפורו ולתעוד בארכיון ההגנה. במועד שנקבע צלצלתי בדלת ורעייתו הזמינה אותי בחביבות להיכנס. אך נתן שעמד לידה, אמר  "אני לא מוכן להתראיין, לא אספר דבר". לשנייה נשארתי נכלמת והמומה. עמדתי במקומי ולא ידעתי מה לומר. אך דווקא דברי התנגדותו של נתן הביאו אותי להחלטה: 
"לא אצא מכאן עד שיהיה בידי ראיון מוקלט"!! ואכן, כך היה. 

מיד בראשית הראיון שאלתיו: "נתן, מדוע סרבת להתראיין, הרי בשיחתנו הטלפונית היית מוכן לכך"? ונתן ענה: "מעל לחמישים שנה, מעולם, אף פעם, אף אחד לא פנה אלי מההגנה לראיין אותי ולשאול מה עבר עלי באותו יום נורא בצומת חולון. מה קרה שלפתע את באה ומתעניינת בכך? לכן לא הסכמתי להתראיין". אך מכאן החל סיפורו של נתן להתגלגל ואני יצאתי מביתו עם הכרת תודה ממנו ומרעייתו, שהייתה אף היא חברת ההגנה בתל-אביב, שעסקה בטיפול ביוני הדואר של ההגנה. נראה שנתן הרגיש הקלה על שהייתה זו פעם ראשונה שיכול היה לספר את סיפורו על הטראומה שעברה עליו. נפרדנו בחמימות ואני יצאתי מביתו עם ראיון מוקלט בטייפ הקטן שלי, כדי למוסרו לתיעוד בארכיון ההגנה. 

כזה היה סיפורו של נתן שיש (מרמלשטיין): 
נתן הגיע לבית חרושת "היוצק", בטנדר שנשלח בבוקרו של אותו יום לסייע בשיקום עמדות-המגן שנפגעו קשה במהלך הקרבות האחרונים שהיו במקום. חייל בריטי תפס אותו ובאיומי אקדח ציווה עליו להראות לו היכן מוחבא הנשק. אך נתן לא הכיר את המקום וברור שגם איומי אקדחו של החייל לא היה ביכולתם להביא את נתן לגלות היכן מקום "סליק" הנשק של המגינים. הקצין הבריטי דחף אותו אל תוך הבניין וציווה על נתן להתפשט. בצעקות ובאיומי נשקו של החייל, דחף אותו הקצין אל קצהו המרוחק של האולם הגדול שהיה במפעל, כשהוא ערום כביום היוולדו והעמידו אל קיר עם חלון הצופה אל שדות מקווה-ישראל.  
מעניין, שנתן מספר, שבזכרונו נחקק שהחיילים הבריטים או חלקם, לבושים היו בחצאיות סקוטיות. מעניין שלא רק נתן ציין זאת בראיון עימו (היו עוד שניים שבראיון עימם זכרו 'חצאיות סקוטיות'). "כך אני זוכר את החיילים", אמר נתן, "כך  זכורה בראשי תמונת חיילים שבאו למקום בחצאיות". 

הערה/ להארה:  ישנם מקומות בהם מסופר על  "כלניות",  שהיו יחידה מיוחדת בצבא הבריטי,    
שהיו קשורים לאירועים שונים המיוחסים אליהם, אף כי לא תמיד זה מדויק, כמו כאן. 
עוד שניים מאנשי יחידה זו ציינו שהיו אלה חיילים בחצאיות סקוטיות...)

"לא פחדתי שהחייל הבריטי יירה בי ויהרוג אותי", מספר  נתן."רק הרגשתי עלבון צורב והשפלה נוראה לעמוד כך, במצב מביש כזה..." הייתה זו השפלה צורבת והזמן זחל כנצח. הקצין הבריטי לא חדל מלצעוק, עד שלפתע סימן לי להתלבש ובאיומי הנשק שבידו, דחף אותי לחדר צדדי קטן. סימן לנער ערבי שיקרב אליו ומאי-שם נתן לידיו רובה וציווה עליו לשמור עלי. היה זה מראה מגוחך, חשבתי לעצמי, הרובה היה גדול יותר מגובהו של הנער. לפתע נשמעו יריות ופיצוצים. הנער הערבי זרק את הרובה וברח... החייל הבריטי תפס אותי, זרק אותי החוצה ודחף אותי לעלות לטנדר והסתלק".  




"לפתע נשמעו התפוצצויות ויריות, אך כיון שהייתי האחרון לעלות לטנדר, קפצתי מהטנדר וכל עוד נשמתי בי רצתי במהירות מטורפת בכיוון לשדה שראיתי מהחלון. נפלתי על האדמה הרטוב, נצמדתי אליה והסתתרתי בצמחית הבר שהייתה גבוהה יחסית בעקבות גשמי החורף. רעש היריות והתפוצצויות הרימונים פסק. דממה השתררה סביב, אך אני המשכתי לשכב צמוד לאדמה והמתנתי לרדת החשיכה". 

"השמש שקעה. הלילה ירד והיה חשוך וקר סביבי. התרוממתי ורצתי בכיוון לאורות בית הספר החקלאי מקווה-ישראל. שם סיפרתי שמשהו נורא קורה ב"היוצק", אף כי למעשה לא ידעתי מה קרה שם לאחר שברחתי מהמקום. הזעקתי עזרה שהתארגנה במהירות עם חובש ומספר תלמידים מבוגרי כיתות י"ב של בית הספר ויצאנו בנסיעה מהירה לעזרתם של הלכודים ב"היוצק".


"כל חיי ליוו אותי זיכרונות ארועי אותו יום ב"היוצק", 
פרשה שלעולם לא אוכל לשכוח!"

"ציפי, תודה גדולה לך. היום זו הפעם הראשונה בחיי שאני מספר את שקרה לי ביום הטבח הנורא שהיה ב"היוצק" לפני מעל לחמישים שנה". כך סיים נתן את סיפור עדותו,  כשהוא נרגש וחנוק מדמעות..."                                                          (הראיון עם נתן שיש התקיים ב-29 במאי 2004). 

הערה  להארה : 
הראיון עם נתן שיש חשף ידע נוסף שלא היה ידוע עד שסיפורו נשמע בראיון זה מפיו של נתן.  הסתבר כי מהארוע שקרה  בבית חרושת "היוצק", למעשה היו שניים שניצלו  מהטבח, ולא כפי שידוע היה בעבר על ניצול אחד בלבד. 
***
 יעקב ורדי (נורילוב) - מ"מ "מחלקת המצודה". 
פעמים מספר נפגשתי עם יעקב ורדי ושמעתי מפיו על פעילותה של המחלקה לאבטחת אזור צומת חולון שבחזית 1 ועל סדרי חילופי המשמרות בעמדות המגן שהיו במתחם בית חרושת "היוצק". שמעתי על קרבות כנגד הערבים ששאפו לתפוס את צומת חולון ועל התארגנות השיירות ויציאתן מדרומה של תל-אביב לירושלים ולמושבות הדרום. 

יעקב ורדי מספר על קרב שהתחולל בצומת זו, יומיים לפני הטבח הגדול ב"היוצק" :   
- "מפעם לפעם הבריטים עזרו לערבים לתקוף ולכבוש את מתחם 'היוצק'". באחת הפעמים אף הגיעו למקום עם תותח, שממנו ירו אל "היוצק" ומגדל שהיה שם, ששימש מקום תצפית ללוחמים, נפגע ונהרס. יומיים-שלושה לפני פרשת היוצק, היה המקום בידינו. אך לאחר הקרב שהתחולל ביננו לבין הערבים, הם תפסו את המתחם ונאלצנו לסגת מהמקום". 

- "למחרת עברה ב"דרך הביטחון" שיירת כלי רכב שירדה מירושלים. אחד ממלווי השיירה היה חברי חיים כרמון, שהיה פלמחניק. ישבנו יחדיו ותכננו כיצד לכבוש בחזרה את מתחם "היוצק". חיים חזר אלי ביום המחרת עם כיתה בת עשרה לוחמי פלמ"ח וביחד עם עשרה לוחמים נוספים ממחלקתי תקפנו את מתחם "היוצק". הערבים ברחו ו"היוצק" חזר לידינו. מצאנו את עמדות-המגן הרוסות בחלקן ולמחרת הכיבוש , ביום ראשון בבקר, נשלח אלינו מתל-אביב טנדר עם מספר חברי הגנה, שהתנדבו לבוא ולתקן את עמדות המגן שנפגעו במהלך הקרבות שהיו לנו במקום". אותו יום בשעות אחר הצהרים נקלעו גם לוחמי הגנה אלה לארוע הנורא שהתרחש במקום ויעקב מסיים את סיפורו באומרו: 
"בזכות עזרתם של לוחמי הפלמ"ח, כבשנו יחדיו את מתחם "היוצק", שעבר בחזרה לידינו".  

"הדווידקה" 
ראוי להוסיף, להזכיר ולציין, כי שבועיים לאחר פרשת הטבח ב"היוצק", הופעלה לראשונה מרגמת  "הדווידקה", לראשונה ככלי ירי בלחימה. הירי בוצע בכיוון ליפו, כלפי אנשי הכנופיות הערביות ששלטו באזור. רק זמן קצר לפני כן נערכו בחולות "חוסמסה" שבחולון, ניסיונות ירי ראשונים  ב"דוידקה". יתכן וההחלטה להפעלת "הדווידקה" בכיוון ליפו, הייתה החלטה שהושפעה במידת מה גם מאסון הטבח שקרה ב"היוצק". אמנם מרגמת "הדווידקה" יצרה בהתפוצצותה יותר רעש  מאשר נזק, אך הייתה לה השפעה על בריחתם של חלק מהאוכלוסיה הערבית ביפו, שנכבשה זמן מה לאחר מכן.  

ליעקב ורדי ולי היו מספר מפגשים של ראיונות מוקלטים. אך מידי פעם, בנוסף, היו לנו גם שיחות כשנפגשנו באירועים שונים, כמובן ללא ההקלטה. במהלך המפגשים עם יעקב, קבלתי ממנו תמונות לתיעוד, רשימת שמות הלוחמים שהיו במחלקתו וגם את רשימתם של י"ג החללים שנפלו והיוו שליש ממספר לוחמי המחלקה!! יעקב הדגיש בדבריו את סיפורם של שלושה לוחמים שנהרגו במסגרת תפקידם וסיפר את שארע להם בפעילותם שהייתה מחוץ למתחם בית חרושת "היוצק". כאב לו ששמותיהם של השלושה אינם מונצחים עם חבריהם ליחידה, על לוח ההנצחה הקטן שהוצב בצומת חולון. 

שלושת שמותיהם של החללים החסרים בלוח ההנצחה: 
1.  חיים קאשי - היה ה"סליקר" של המחלקה. כשראה חיילים בריטים מתקרבים, תפס את הנשק שהיה במבנה, רץ החוצה והספיק להסתירו ב"סליק" שהיה בחוץ. אך חייל בריטי ראה אותו בריצתו בחזרה לבניין, ירה בו והרגו במקום. 
2.  יהודה יוריק דגים (ריבקוב) - היה חבלן. נשלח לפוצץ מבנה גבוה שהיה בשטח שליד אבו-כביר. הייתה זה בנין תחנת קמח דו-קומתי שמהגג שלו ירו צלפים ערבים על השיירות שחצו את השטח הפתוח ב"דרך הביטחון" שהייתה בשדות מקווה-ישראל. בפעולת פיצוץ המבנה יהודה החבלן נהרג במילוי תפקידו. 
3 יעקב ערב - מלוחמי "מחלקת המצודה". נתפס על ידי ערבים, נגרר לפרדס ומשם נלקח ליפו. שם עבר עינויים ונרצח... למחרת היום הופיעה 'תמונתו' בראש תהלוכה של ערבים משולהבים, על גבי עיתון ערבי שיצא ביפו. 

כעבור מספר שנים, באחד האירועים בהם נפגשתי עם יעקב ורדי הוא אמר לי: 
"ציפי אני יודע, שכל עוד את נמצאת, העוול יתוקן ובמקום יוצב שלט חדש
שעליו יונצחו יחדיו כל י"ג חללי המחלקה"!!  

יעקב ורדי נפטר זמן קצר לאחר שיחתנו זו ודבריו נותרו על ליבי כצוואה להגשמה !!   
(מפגשי הראיות עם יעקב ורדי התקיימו באפריל-מאי 2004)


ליד עמוד ההנצחה  
השלט הראשון בצומת חולון
1988 
הכיתוב על השלט הראשון -  1988
***

  גילגולם של שלטי ההנצחה

א. שנת 1988 הייתה שנת הארבעים  למדינת-ישראל. במקומות רבים בעיר תל-אביב הוצבו שלטי הנצחה, לתיעוד מקומות מרכזיים בהם פעלה ההגנה בשנות טרום המדינה.  

במסגרת תכנית זו הוחלט להציב שלט הנצחה לתיעוד מה שקרה במלחמת העצמאות, בבית חרושת "היוצק" שבצומת חולון. השלט הוצב בטעות במרחק מה ממתחם "היוצק", מצידו השני של הכביש. במקום בו היה בית החרושת לספירט "המשקה" ולא במקום בו היה  בית החרושת "היוצק". 

על שלט זה הוטבעו שמותיהם של תשעה (9) חללים בלבד !!  


משמאל - האדון לוי שוחט בעל בית חרושת "היוצק". 
באמצע - האחים אריה ואהרון ליפשיץ - בעלי בית חרושת "הספירט" שהיה מכונה גם בשם "המשקה". 
מימינם עומדת המראיינת - ציפי (צפורה דגן) - 1988.  
ב. כעבור שנים מספר, בשנים 2003-2005, בוצעו על ידי מ.ע.צ. עבודות לשיפוץ והרחבת הכבישים בצומת חולון. השלב הראשון היה שיפוץ והרחבת הכביש לארבעה נתיבים, בקטע שבין צומת חולון לצומת בית דגן. רק לאחר מכן, בשנים 2005-2008 בוצעה העבודה הגדולה של הקמת המחלפים בצומת חולון, על-ידי  חברת "נתיבי ישראל". בתהליך ביצוע העבודות, הוסר השלט ממקומו, תוך הבטחה שיוחזר למקומו בתום עבודות השיפוצים. אך בתום העבודה לא כך היה. אמנון שוחט, בנו הבכור של בעל בית חרושת "היוצק" נפגש עם מנהל עבודת הרחבת כבישי מחלף חולון ובראיון שערכתי עימו אמנון סיפר לי, שבמו עיניו ראה את השלט במחסן העבודה של החברה ופעם נוספת קיבל הבטחה ממנהל העבודה, שהשלט יוחזר למקום בו היה.  אך הבטחה לחוד ומציאות לחוד !  
השלט הראשון הוסר ממקומו, נשמר זמן מה, אך לבסוף "תפס רגלים קרות" ו- נעלם... 

ג. בשנת 2010 התנדבתי להנחות קבוצת תלמידים מבית הספר איילון בחולון, להכנת עבודה בנושא "המאבק על הדרכים". בעבודתם של התלמידים הושם דגש על אשר קרה בצומת חולון במהלך המלחמה. בית הספר זכה לקבל פרס, במקום הראשון בתחרות ארצית שהתקיימה בין בתי הספר בכל הארץ.  
אותה עת התקשרתי למר מוטי ששון, ראש העיר חולון ולשיבחו יאמר, שזמן קצר לאחר פגישתי עימו במשרדו, התקשר ראש העיר אל מר רון חולדאי ראש עיריית תל-אביב ומחלקת האירועים של העירייה נרתמה להכנת טקס שיערך במקום בו יוצב שלט חדש. 
 מוטי ששון ראש העיר חולון (מימין) עם שלמה להט לשעבר ראש העיר תל-אביב .   
צולם בטקס הסרת הלוט מהשלט החדש שהוצב בצומת חולון   ב- 4.3.2010 .
ד. במהלך הכנת השלט והטקס התקשרו להודיע לי על כך, ותוך הדגשה נאמר לי: 
- "אנחנו מכינים כעת שלט עם כיתוב, בדיוק כמו זה שהיה ונעלם".  
"אך בשלט הישן היו רק תשעה שמות, אמרתי, ובמלחמה נפלו י"ג חללים מהמחלקה שאבטחה את גזרת חזית 1 ואת הצומת", עניתי.  
על כך נעניתי: "ציפי עזבי, אין אפשרות לשנות. השלט כבר בהכנה ואין מקום לשמות נוספים". הוכיתי בתדהמה... מה זה ??  מה פרוש המילים 'אין מקום לשמות חללים נוספים' שנפלו ושמם חסר בלוח ההנצחה ??
כעבור ימים ספורים התקשר אלי בשנית, כדי "לבשר לי בשמחה": 
"ציפי, הצלחתי להכניס בשלט עוד שם אחד ...  
עצוב, אך לא הצלחתי לשכנעו שיש להנציח יחדיו את כל י"ג חללי המחלקה!  נשארתי המומה... 


טקס הסרת הלוט מעל לשלט החדש התקיים ביום חמישי 4.3.2010. 
בשילוט החדש מונצחים עשרה חללים בלבד.
שוב, לא כל י"ג חללי "מחלקת המצודה" זכו להנצחה !! 

הכיתוב על שלט ההנצחה השני - 2010 
השלט השני הקטן שהוצב בצומת חולון
2010 
כמו-כן, ישנה בעיה נוספת. השלט החדש הינו שלט קטן והוצב במקום בו כמעט איש אינו עובר כאן , גם לא חתולי הרחוב... 
במהלך הטקס, בדברי על הבמה,  סיפרתי את סיפורו של המקום וציינתי שמחלקה זו איבדה י"ג חללים והדגשתי את סיפור נפילתם של שלושת החללים ששמם לא הונצח בשלט, למרות היותם לוחמי אותה המחלקה, שפעלו יחדיו במסגרת אותו התפקיד, באותה המשימה ובאותה גיזרת הלחימה במרחב חזית 1. 

ה. לאחר הטקס פניתי למחלקת הארועים בעיריית תל-אביב. קיימתי עמם מספר שיחות טלפוניות ומסרתי להם חוברת שכתבתי על הפרשה ועל הטקס. נמסר לי שהחוברת הופקדה בארכיון עיריית תל-אביב, אך באשר לפרשת השמות שאינם מונצחים, חמקו מלטפל בעניין. שלחתי אליהם גם הצעה לעדכון הכיתוב בשלט חדש והצעתי, שראוי להציבו במקום בו היה מתחם בית החרושת. מקום מצוי כיום גן ציבורי קטן בתחומה של "קרית שלום". "הנושא יועבר לדיון" נעניתי, "ישנה בעיית אישור להחלפת השלט וכמובן גם "בעיית תקציב"... והתוצאה ?  דממת אלחוט...   

ו. פניתי למי שהיה פעיל מרכזי בארגון הארצי של חברי ההגנה.
תשובתו הייתה: "אני לא מטפל בזה, איני יכול לעשות דבר בנידון, אסור לי" !!  
אסור לי ?   מה זה אסור לי ?? 

ז. בהמשך התקשרתי ליחידת ההנצחה במשרד הביטחון. הסברתי וסיפרתי במה העניין ולבקשתם כתבתי ושלחתי אליהם את הפרטים שביקשו ... והתוצאה ?  גם כאן דממת אלחוט...  
עד היום לא נעניתי... 
***
זו רק הצעת כיתוב ראשונה שכתבתי להנצחה על לוח חדש, כפי שנשלחה לעיריית תל-אביב לאחר הטקס ב-2010. 
כיום אני מציעה לבדוק הקמת לוח הנצחה גדול ומכובד יותר, שעליו יונצחו יחדיו כל  י"ג חללי  "מחלקת המצודה", 
לצידו של לוח המספר את סיפורו של המקום, סיפור הלחימה וההגנה שהייתה  בתחומה של חזית 1.   

יש לזכור שזהו אינו שלט לתעוד מקום פעילות ההגנה, כפי שזה נעשה באתרי תעוד רבים בעיר תל-אביב. 
כאן חייבים להציב שלט להנצחת הנופלים,   
לוחמים שנתנו את חייהם על אבטחת הדרך היוצאת מדרומה של תל-אביב לירושלים 
במבצעי 'המאבק על הדרכים' במלחמת העצמאות. 

בעקבות הראיונות שערכתי עם מ"מ המחלקה ועם חלק מלוחמיה, 
חשוב לנסח ולערוך מחדש, ביתר הרחבה את סיפורו של המקום  
ולשלב לצידו את לוח בו יונצחו יחדיו כל י"ג חללי "מחלקת המצודה "  !! 

***
אין לוח הנצחה זה דומה לשלטי התעוד שהוקמו במרחבי העיר תל-אביב. 
שלטים שתעדו את מקומות פעילותה של ההגנה בעיר במחתרת,    
בשנות טרום המלחמה ובמלחמת העצמאות עצמה, 
כלוח ההנצחה שחייבים להקים בצומת זו.    

חזית 1 היא זו שהייתה אזור יציאת השיירות מדרום תל-אביב, 
לירושלים ולמושבות הדרום .  
יש להנציח כאן את סיפור פעילותם של לוחמי ההגנה 
אנשי "מחלקת המצודה" 
לתעד את שאירוע במקום ולהנציח יחדיו 
את כל י"ג  חללי המחלקה במקום הזה. 
יש להקדיש למחלקה זו תשומת לב שונה ומיוחדת !! 
***
בזכותם של לוחמי וחללי "מחלקת המצודה" של ההגנה, 
נתאפשרה יציאת התחבורה מתל-אביב למושבות הדרום 
ולשיירות שיצאו מתל-אביב לירושלים הנצורה !! 
***
השנה מציינים ששים ותשע (69) שנים להקמת מדינת-ישראל. 
הגיעה השעה להציב לוח הנצחה מעודכן ומכובד יותר, שיספר את מה שקרה במקום 
ויונצחו בו כל י"ג חללי "מחלקת המצודה".
ואולי ראוי, שהלוח החדש יוצב בתוך הגן הסמוך, שהוקם על אדמת מתחם בית חרושת "היוצק" וגן זה יקרא על שמם של הנופלים !! 
גן לוחמי המצודה" !!
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*
נזכור 
כולם היו לוחמי אותה מחלקה. 
כולם לחמו במסגרת אותו תפקיד 
וכל י"ג החללים נפלו בביצוע אותה המשימה. 
לפיכך, יש להנציח את כולם יחדיו, על אותה אנדרטת לוח הנצחה  
ואין זה משנה אם נפלו בתוך מתחם בית חרושת "היוצק" 
או נהרגו במילוי תפקידם מעבר לגדר !! 
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*
***
בתום מלחמת העצמאות, הציע יעקב ורדי מ"מ המחלקה, 
שכל השלל שנאסף במלחמה, במקומות בהם לחמו אנשי "מחלקת המצודה" יימכר 
והתמורה תשמש לתפירת 'מדים' אחידים לכולם. 
***
ב'תמונת המחזור' המצורפת בזה  
ניתן לראות את ה'ביחד' והרעות של לוחמי המחלקה! 
ואכן, הקשר בין לוחמי "מחלקת המצודה" נשמר לאורך שנים, 
בטיולים משותפים, בחגים ובארועים מיוחדים. 
הרעות והביחד חשובים במלחמה אך גם בהמשך הדרך לאחר סיומה ! 
לוחמי "מחלקת המצודה"- פלוגה ג' מחלקה 1.
לוחמי המחלקה ששרדו לאחר המלחמה  
התמונה צולמה לאחר תום מלחמת העצמאות,  


לוחמי "מחלקת המצודה" בתש"ח 


                                        









"ונזכור את כולם 
את יפי הבלורית והתואר, 
כי רעות שכזאת, לעולם 
לא תתן לנו לשכוח. " 
  חיים גורי - 1948                                    

אנחנו מגש הכסף,

 שעליו לך נתנה מדינת היהודים
נתן אלתרמן - דצמבר 1947 

  פברואר 2016                                    צפורה דגן  
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

נספחים :  
א.  לצורך הגנת תל-אביב וסביבתה, 
חולק קו הגבול המפותל בין השכונות היהודיות לשכונות הערביות, לחמש חזיתות: 

חזית 1 -  כללה את קו הגבול בין שכונת התקווה לכפר סלמה, את קו הגבול בין שכונת שפירא לאבו-כביר  
 ואת קו הגבול סביב שכונת מנשיה. 
חזית 2 -  הייתה קו הגבול בצפונה של תל-אביב. 
חזית 3 ו-4  היו בבית הקרן הקיימת שבצומת בית דגן ובבן-שמן.  
חזית 5 -  כללה את קו הגבול בין בת-ים לבין השכונות הדרומיות של יפו  ואת הגבול שבין חולון לבין יאזור ותל-אריש. 

ב.  בראשית המלחמה גויסו במחוז תל-אביב  12,000 לוחמים של ארגון ההגנה.  
המבוגרים שבהם השתייכו ליחידות חייל משמר (חי"ם) בחטיבת קרייתי, שהייתה אחראית על הגנת תל-אביב וסביבתה.  
הצעירים שבהם פעלו ברובם מדרום לתל-אביב ועד לנגב. 
הם הועברו ב- 1 בדצמבר 1947 כיחידות חייל שדה (חי"ש) לחטיבת גבעתי. 

*** נתונים אלו נלקחו מתוך סידרת חוברות "עצמאות"  (חוברת מס' 18)  של העמותה לחקר כח המגן ע"ש ישראל גלילי. (יולי 2008)

ג.  מפת צומת חולון בה נראים בברור שני בתי החרושת שהיו בצומת עד להריסתם בקרבות מלחמת העצמאות 
בית חרושת "היוצק"  ובית החרושת לספירט, שכינויו היה "המשקה".  
*
 מפה נוספת זו נלקחה מתוך כתבתו של עידו ששון על בית חרושת "היוצק",
מתוך האינצקלופדיה העירונית - 100 שנה לתל-אביב.


אזור צומת חולון של ימינו כפי שזה נראה בקטע מפה משנת 1944:
1. בית חרושת "היוצק".
2. בית חרושת "המשקה" - ביח"ר לספירט.
3. כביש יפו-ירושלים.
4. חלק מפרדסי אבו כביר (בשטח המסומן נבנה בראשית שנות החמישים שיכון ותיקי ההסתדרות "קריית שלום".
5. שביל "דרך הפרדס" - כיום זהו כביש הדרך לחולון. השם שונה בשנת 1968 ל"דרך חיל השריון".
6. המשך הדרך לחולון.
7. השטחים החקלאיים של בית הספר החקלאי מקווה-ישראל.
8. התוואי בו נסלל בראשית שנת 1948 קטע "דרך הביטחון" - זהו הקטע המחבר את בית "המצודה" עם מקווה-ישראל.  

*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*
*

תגובה 1:

  1. ציפי יקרה.
    כרגיל, סיפור מרתק שמובא באופן קולח, רהוט ומפורט להפליא!
    הפרשיה הזו, "פרשית היוצק", היא אחד הסיפורים הטראגיים אם כי גם הפחות מוכרים של אותה תקופה ואותה החזית... כל הכבוד לך על איסוף העדויות והחומרים והבאתם לכאן, כל הכבוד על כל מפעל האיסוף והשימור של אותן עדויות!
    ממתין בקוצר רוח לסיפורים הבאים!
    בתודה, זיו.

    השבמחק